טקס 75 שנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב עו"ד יורי גיא-רון

מכובדיי,

אני שמח ליטול חלק באירוע חשוב זה במערכת המשפט בישראל במלאת 75 שנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

אני מבקש להודות לנשיאת בית המשפט המחוזי, כב' השופטת דבורה ברלינר, אשר הזמינה את לשכת עורכי הדין, להיות מיוצגת בטקס ולהשתתף במהלכו. התנהלות זו הינה עדות נוספת לכך שגם המערכת השיפוטית במדינת ישראל, מכירה חשיבות בתרומתם של עורכות הדין ועורכי הדין במדינה לכינונה ולמעמדה של המערכת השיפוטית בישראל ולהיותם נדבך משמעותי ועקרוני, חשוב והכרחי, בהליך השיפוטי ובמערכת המנהלת אותו. אין דין ללא דיין. אין גם דין ללא ייצוג משפטי ונגישות למשפט, שמשמעותה בעידן המודרני נגישות מקצועית באמצעות ייצוג מקצועי. אגב,  בוודאי מדובר לא רק בייצוג רנטבילי, אלא גם ואולי קודם לכן, בייצוג אכפתי, ייצוג אחראי, ייצוג המגן על זכויות ציבוריות ואזרחיות בסיסיות. המערכת חשובה לנו, ונדמה לי שגם אנחנו חשובים למערכת. טוב מאוד ונכון מאוד שכך הם פני הדברים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב הוקם לפני 75 שנה בראשית חודש מאי 1936, בעקבות "מאורעות תרצ"ו" הידועים כיום כ"מרד הערבי הגדול". כפי שנאמר בדברי הרקע לאירוע זה, רוחה של העיר תל אביב, עיר ללא הפסקה, שורה על בית המשפט המחוזי, אשר אף הוא בית משפט ללא הפסקה ועמוס לעייפה. 

מנתונים שפרסמה הנהלת בתי המשפט, המתייחסים למחצית השנייה של שנת 2010 עולה, כי שיעור התיקים שנפתחו בבית המשפט המחוזי בתל אביב הוא בין הגבוהים (21.8%), שיעור התיקים שנסגרו הוא הגבוה ביותר (27.8%), ושיעור מלאי התיקים הוא הגבוה ביותר (37.2%)ביחס לבתי המשפט המחוזיים האחרים. נתונים אלה אינם מפתיעים, שהרי ידוע, כי מערכת המשפט מצויה בשעת חירום לנוכח עומס התיקים בבתי המשפט, וברור שהעומס גדול במיוחד בעיר תל אביב, המהווה מרכז התרחשות ועשייה.

הלשכה סבורה, כי דרך המלך בפתרון עומס התיקים הרובץ על השופטים היינו במינוי כ- 300 שופטים נוספים. ללא מינויים של שופטים והקטנת הנטל הקיים על שופטים לא באה לידי מימוש הזכות החוקתית של אזרח לקבל את יומו בבית המשפט. בנסיבות אלה שומה על הממשלה לשנות את סדרי העדיפויות בחלוקת המשאבים כדי לאפשר הוספת תקני שפיטה כנדרש. הנזק הכספי, שנגרם לכלכלת ישראל במצב הנוכחי, כבד לא פחות מהעלות של  הוספת תקני שפיטה כאמור, על כל משמעויותיהם. אגב, התיקון בסמכויות הרשמים, לאחרונה, הוא צעד חשוב ומבורך, וטוב עשתה הכנסת כשקיבלה את עמדת הלשכה בעניין מעורבות הועדה לבחירת שופטים ביישומו של מהלך זה. 

כפתרון ביניים עד להשלמת תקני שפיטה כאמור הלשכה תומכת במינוי עורכי דין, שיעמדו בקריטריונים שייקבעו, כשופטים לשעה בתביעות מסוג מסוים, וזאת לתקופה קצובה. כמו כן, הלשכה תומכת בקיום בוררות חובה באשר לנושאים ספציפיים לתקופה מוגבלת בהוראת חוק לשעה. אני מבין שלפחות כיוון אחרון זה עלה לאחרונה על פסים מעשיים, וטוב שכך. אני מקווה שלמען הצלחת התהליך, תקפיד המערכת לשתף את הלשכה ביישומו של פרויקט בוררות החובה למען ייטבו סיכויי הצלחתו. אגב, גם אם דה יורה עסקינן בבוררות חובה ובפועל משמעותה שיפוט לשעה, טוב שתהליך כלשהוא רוקם עור וגידים מעשיים ומתחיל להתהוות. יש לי תחושה שכולנו מדברים יותר מידיי ועושים פחות מידיי והמציאות היומיומית אינה מטיבה עמנו.  

בנימה יותר חיובית, שמחתי לשמוע, כי בימים אלה ממש החלה בנייתו של בית המשפט המחוזי החדש בתל אביב. לאור הצפיפות והעומס בבית המשפט, מדובר במהלך ראוי ומתבקש, ואני מקווה שהמהלך יושלם בטווח הקרוב. אני קורא לראש העיר ת"א לשתף פעולה עם הפרויקט הכה חשוב הזה ולעשות הכל למען מימושו המהיר והיעיל לרווחות כולנו. 

אני מבקש לברך שוב את כבוד נשיאת בית המשפט המחוזי, השופטת דבורה ברלינר, ואת שופטות ושופטי בית המשפט המחוזי, אשר במלאכת השפיטה שלהם מעצבים את דמותו של בית המשפט כבית משפט מכובד ומרכזי במערכת השפיטה.

בעת חגיגית זו, אני מאחל למערכת השיפוטית, למשרד המשפטים ולציבור עורכות הדין ועורכי הדין, שנעמוד במשימות המאתגרות שעוד נכונו לנו בתקופה הקרובה, ושנברך כולנו על המוגמר האיכותי יותר בחגיגות המאה. 
בשמן ובשמם של 46,347 עורכות הדין ועורכי הדין בארץ (ועוד כאלפיים בעוד כשלושה שבועות), ברכות לחגיגות 75 השנים להקמתו של בית המשפט המחוזי בת"א, ואף צרור תקוות משותפות לעתיד יעיל, איכותי ומקצועי, לא פחות טוב מן העבר, ואולי אף מעבר לכך.

24 במאי 2011

כנס התנועה למען איכות השלטון עו"ד יורי גיא-רון

שפיטות

קראתי באחד המאמרים בעיתון, כי "את הפרידמן הזה לא ניתן עוד להחזיר לבקבוק". יכול להיות. בכל מקרה, השיח הציבורי, שנטען מחדש בשל הפרידמניזים, הוא ורסטילי. וכמו בלא מעט התעסקויות ציבוריות ופוליטיות, לפעמים עצם קיומה של המחלוקת ועוררות הדיון בה, נעימים לאוזן הציבורית יותר מן המהות. חבל שכך, אבל זה המצב.

מיגוון הרעיונות והרפורמות – שלעתים נדמה כאילו שנזרקו לחלל האוויר הציבורי בשנה וחצי האחרונות רק כדי "לראות מה יקרה", כמו נער משתעשע, הספון על מרפסת ביתו ומשליך חפצים לרחוב, כדי לראות אם יפגעו במישהוא ואיזו השפעה תהיה למעשהו על התנהלות התנועה המוסדרת ברחוב למטה – נגע עד היום ברוב אבני היסוד של שיטתנו המשפטית: עצמאות הרשות השופטת, הביקורת השיפוטית על המחוקק, הועדה לבחירת שופטים, זכות העמידה, השפיטות, עילות הבג"ץ, ועוד. 

ההסכם הקואוליציוני והרכבה העיתויי של הועדה לבחירת שופטים מנעו לדעתי מהפכה אפשרית. הפיכה נטענת כזו לא אירעה. לפחות עד כה, הרכב הועדה לבחירת שופטים לא שונה. ההצעות השונות להגביל את הביקורת השיפוטית על המחוקק לא קרמו עור וגידים מעשיים. ההצעה לפגוע ביכולת לעתור לבג"ץ, בעמידותם של חלק מהעותרים, נמשכה. אולי היד עוד נטוייה, אולם בכל זאת זה המצב לעת הזו. 

על רקע זה, בולטת העקביות בחתירה לשינוי הדין העוסק בשפיטות. אני סבור שהחיות הממושכת של הרעיונות השונים בנושא זה נשענת על תחושת המציעים למיניהם, כי האוזניים הקשובות בנוגע לשפיטות, קשובות בעניין זה יותר מאשר בנושאים אחרים. הויכוח באשר לאקטיביזם השיפוטי חוצה, לצערי, גם את המחנה, הנחשב ל"תומך בית המשפט העליון". לפיכך, הקרקע בוערת כאן יותר מאשר בשדות מהותיים אחרים.

צריך לומר, שהתיאוריה האנליטית של העת האחרונה האפילה על השפיטות המעשית, והביקורת הפסיקה בחלק גדול מהמקרים לעסוק בשאלת הדיון השיפוטי ועצם ההתערבות בפועל, והתייחסה יותר מכל לאפשרות הנגיעה המשפטית בכל נושא, כפי שטופחה ע"י בית המשפט העליון.

אולם, אפילו ימצאו תומכי הצרת השפיטות תומכים ותימוכין רבים ונרחבים יותר למגמתם העקרונית "להרגיע" את מעורבות בית המשפט העליון בנושאים שונים, דבר אחד נותר נהיר – רוב המשפטנים מכל רבדי העולם המשפטי, לרבות כאלה הנחשבים כתומכים במגמות העקרוניות של שר המשפטים הנוכחי או מבינים את מניעיו בסוגייה זו ומסכימים לחלק מהם, אינם סבורים כי יש להפעיל את הנשק האטומי של חקיקת חוק מפורש, אשר ימנע מיניה וביה התערבות שיפוטית בנושא מסויים. כשם שיש לדרוש מבית המשפט להפעיל במשורה את סמכותו לפסול פעולות של הכנסת, כך יש למנוע הגדרה בחקיקה המונעת את פעולתה של הרשות השופטת בנושא מסויים. שאלה זו צריך שתיוותר בידיו של בית המשפט, שישקול בכל סוגיה וסוגיה, מן הסתם, גם את השיח הציבורי בהקשרה.

לדידי, אין ספק כי קיימת יכולת שיפוטית להפעיל שאלות נורמטיביות (כהגדרתו של הנשיא בדימוס ברק) של מידתיות וסבירות בנוגע לכל שאלה ובהתייחס לכל החלטה שילטונית. עם זאת, השאלה המוסדית – לפיה האם ראוי שבית המשפט יימנע מלהכריע בסוגייה מסויימת, משום שהינה מצוייה בתחום סמכותה המובהק של הרשות האחרת, בעיקר בשל היותה "פוליטית" מאוד – אינה פשוטה. לא משום שאינה פשוטה לי, אלא משום שמכל חיצי הביקורת, את קיומו של החץ הביקורתי לגבי מידת ההתערבות, את קיומן של הדעות האחרות לגבי אמת המידה הרצוייה להתערבות השיפוטית – קל לי יותר לקבל. אני מבין, שיש מי שהמערכת המשפטית חשובה לו מאוד, שבית המשפט העליון יקר לליבו, שחרד לדמוקרטיה הישראלית ושמבין שללא בית משפט עליון בראשותה של רשות שיפוטית עצמאית ובלתי תלוייה יש חשש לקיומה המלא, אבל שעדיין סבור שבית המשפט העליון צריך להתערב פחות.  שישנם נושאים שאינם שפיטים – בתיאוריה ובפועל. באומרי "מבין", משמע בעלי דיעה עקרונית זו הינם, מבחינתי, שותפים לדרך שיטתנו החברתית, וזאת גם אם קיימת ביננו מחלוקת משמעותית בדבר אמות המידה הרצויות להתערבות השיפוטית בנושאים השונים. 

אבל מה קשה לי לקבל? למשל, את העובדה שבשבוע שעבר נדונה בועדת שרים לענייני חקיקה הצעת חוק, שיזם חה"כ מיכאל איתן, להגבלת הביקורת השיפוטית בענייני הכניסה לישראל, אזרחות והגירה. 

על פי ההצעה, יתוקן חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וייקבע בו שחוק, שיפגע בערכים המעוגנים בחוק היסוד פגיעה קשה ובלתי מידתית וייפסל על ידי בג"צ, יעמוד בתוקפו ולא יבוטל. הכנסת אמנם תהיה מחויבת לדון בפסק הדין שניתן תוך 90 יום, אולם החוק הפוגע יוותר על כנו כל עוד הכנסת לא החליטה לבטלו.

הצעה דומה בענין זה יזם שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, מספר חודשים קודם לכן, לפיה ייקבע, כי אין בכוחו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לפגוע בתוקפו של חוק המסדיר את הכניסה, הישיבה, וההתאזרחות בישראל של מי שאינו אזרח המדינה. כך, תישלל מבג"ץ הסמכות לפסוק שחוק כזה הינו בטל בשל אי-חוקתיות.

קדמו להצעה זו, הצעות לצמצום הביקורת השיפוטית, שיזם השר בשנה האחרונה, להגבלת ביקורתו של בג"צ בענייני בטחון, תקציב, וסמכות היועץ המשפטי לממשלה בעניין אי-העמדה לדין. כמובן, שיש גם להזכיר את "חוק האינתיפאדה". 

הגבלת סמכות הביקורת של בג"צ בנושא האזרחות והכניסה לישראל היא מסוכנת ואף עלולה ליצור מדרון, אשר יביא להגבלת הביקורת השיפוטית גם בנושאים מהותיים אחרים, שבהם נגרמה פגיעה משמעותית בזכויות אדם.

אשר ליוזמת השר להגביל את סמכות בג"צ בענייני בטחון ותקציב, חשוב להדגיש, כי נוהל שכן, פגיעה בזכות הקנין ובחופש התנועה על יד הגדר, זכותם של ילדי שדרות למיגון ביטחוני, זכותם של ילדים עם מוגבלויות לתקצוב שילובם במערכות החינוך הרגילות – כל אלה אינם נושאים פוליטיים.   

(הרחבה – בג"ץ "יחת בזכות" + יולי תמיר ומיגון שדרות)

השאלה אינה כלל אם יש להגביל מנדטורית את מעורבות בתי המשפט בנושאים אלה, אלא מהי מידת מעורבותם הרצויה. אסור להגביל את בתי המשפט בהגנה על זכויות יסוד. נהפוך הוא, זה עיקר תפקידם בחברה דמוקרטית.

אני סבור, כי המציאות החברתית הלוחצת והמלחיצה בישראל עלולה ליצור מצבים, שיאפשרו פגיעה של הכנסת או של הרשות המבצעת בזכויות של קבוצות חלשות באוכלוסיה, אשר זכו עד היום להגנה רק על ידי בית המשפט העליון. הטלת מגבלות על סמכותו של בית המשפט העליון להגן על זכויות אלה, ובהמשך הדרך פגיעה בעילות הביקורת, עלולה לרוקן מתוכן את סמכותו כבית המשפט הגבוה לצדק. ואולי זו בעצם הכוונה.

ללא עמידה חברתית איתנה על קיומה של מערכת משפט משמעותית וחזקה, שבראשה ניצב בית המשפט העליון, תחול התדרדרות ערכית ומוסדית ביכולותיה של הדמוקרטיה בישראל מלהמשיך ולהתקיים במציאות שסועה  ביטחונית וחברתית. בית המשפט העליון שלנו חייב להיוותר מחוץ למחלוקות יומיומיות. עליו להוות חוד החנית של מערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה, שהציבור בישראל מכבד, מעריך ואולי אף ירא מפניה. גם יראה מוסדית לא תזיק במציאות הפוליטית בישראל, מגמה שאך תועיל ותשפר את אמון הציבור במערכת המשפט. 

החיים שלנו מהותיים מאוד. אולי יותר מידיי. ככאלה, אין להגביל את עיסוקם של בתי המשפט במהויות ע"י שימוש באמצעים טכניים – זכות עמידה, חסימת נושאים מפני ביקורת, מניעת שימוש בעילות משפטיות שונות, דחייתה של סמכות ביקורת ראשונית ועוד. פתיחת שערי בג"ץ לכל פונה ואי קביעתם של נושאים חסיני ביקורת בחקיקה פוזיטיבית הינן עמדות הכרחיות בדרך להתמודדותנו הרצויה עם השאלות המהותיות, שמעלים בפנינו חיינו המורכבים בחברה ישראלית מתהווה. 

שאלת גדרן של הסמכויות, המופעלות בדין, ובחינתם של איזוני הביקורת והביקורת שכנגד בין הרשויות, הם כבר סוגיות במרחבי תפיסות העולם והדעות. אולם, ככל שאנו עוסקים במבנה של שיטתנו השלטונית כשלעצמו, סייגים מובנים על סמכויותיו של בית המשפט העליון הינם מתכון בטוח להתדרדרות השמירה על שלטון החוק וטוהר השלטון בישראל. חישוקים אלה על בתי המשפט עלולים לאושש חשש אמתי מפני חיזוק ההגנה על זכויות האדם בישראל, ובעיקר זכויותיו של המיעוט וזכויותיהם של החוליות החלשות בחברה, זכויות שהן הן משמען שלטון דמוקרטי מהו. 

הרוב בפרלמנט לא נשלח לשם כדי להגן על עמדותיו של המיעוט. שרי הממשלה הינם לרוב חברי מפלגה וחברי כנסת, ומחויבותם מותנית ומותלית ללא הרף. רק לשופטינו עצמאות ואי-תלות. גם לפיכך, עלינו לטפח, לשמר ולייצב מערכת שיפוטית איתנה וחסינה, ככל האפשר, מפני השפעות חיצוניות מגמתיות. הגבלת ביהמ"ש העליון ע"י הרשות המחוקקת מחלישה מאוד, לפיכך, את יכולתנו להשיג יעדים אלה כחלק מבנייתה של חברה דמוקרטית, שוויונית וליברלית בישראל של המאה ה-21.

החשש מפני פגיעה כזו, בהקשר של שפיטות הוא בעיניי המוחשי ביותר, מכיוון שזה הנושא שעל סדר היום המידי. ההיערכות למנוע זאת היינה מידית והכרחית.

ביום 16.6.08

פאנל בנושא משטרה וחברה עו"ד יורי גיא-רון

7  בנובמבר, 2007 

פאנל בנושא משטרה וחברה

יורי גיא- רון, עו"ד

ראש לשכת עורכי הדין

  1. המשטרה היינה גוף, המעניק שירותים לחברה. ספק רב אם יש קיום לחברה ללא משטרה.

אולם, לעיתים קיימת תחושה, גם בחברות מערביות מודרניות, כי קיים נתק, היעדר ביטחון וחוסר שקט ביחסים שבין האזרחים למשטרה, האמורה לגונן עליהם ולעיתים אף לאכוף מפניהם. ההיסוס בגישה לשוטרים, החשש מפניהם ומעוצמת סמכויותיהם, שימוש לא מושכל בסמכויות, לעיתים אולי ללא הצדקה – כל אלה פוגעים בכל אותם שוטרים וגורמי אכיפה אחרים, העושים מלאכתם נאמנה. על המשטרה מוטלת חובה כפולה ומכופלת להחמיר עם כל שוטר, הפועל באופן מנוגד לדין, ולבער מתוכה כל לובש מדים, שאינו ראוי להם.

באנלוגיה, אני שובר את ראשי בניסיון כיצד למנוע שליחת ידיו של עורך דין לכספי לקוחותיו, ביודעין שבעשותו כן הינו גם מכתים קרוב ל- 40,000 עמיתים למקצוע, שיעמלו כל כך קשה על מנת לרכוש את המקצוע ולהתפרנס במסגרתו. כך, אל לה למשטרה לחפות על שוטר שסרח, בין במעשה ובין במחדל. ניקוי האורוות מחזק ומחסן את הגוף, וכפועל יוצא מכך משפר את יחסיו עם החברה, בה ולשמה הינו פועל.           

ומן הכלל אל הפרט. העירה עו"ד אברהם הערות הן לגבי אלימות שוטרים והן לגבי תפקודה של מח"ש. קודמי, עו"ד ד"ר שלמה כהן, מנהל עדיין מלחמת מאסף אותה הינו מכנה "הטיוח של אוקטובר", והעוסקת באירועי אוקטובר 2000, במהלכם נורו ונהרגו 13 אזרחים מפגינים, מה שהוביל אז ומאז לשבר עמוק ביחסי יהודים-ערבים בישראל ובכלל, וביחסי האזרחים הערבים עם המשטרה בפרט. איני מבקש לחזור לאירוע ההיא, לאחריו נודע לנו מראשי מח"ש כי לא עלה בידי המחלקה לאתר את האשמים ושלא הושגו ראיות לזהותם. רק לאחר תגובה ציבורית קשה, הודיע היועמ"ש לממשלה שיבדוק את הפרשה מחדש. חלפו שנתיים. אין עדיין ממצאים. הכתם מאז, רובץ עדיין, לצערי, על המשטרה ועל מח"ש.

והנה, רק לפני כשבוע ירו שוטרי המחוז הצפוני אש חיה לעבר מתפרעים במהומות בפקיעין, שפרצו בגלל התקנת אנטנות משדר סלולריות. דובר המחוז, סגן ניצב אבי אדרי, מסר כי מתחקיר ראשוני עולה, שהשוטרים שביצעו את הירי היו בסכנת חיים. מח"ש חוקרת את האירוע ובודקת האם השוטרים אכן היו בסכנת חיים. ראשי העדה הדרוזית תבעו התנצלות מראש הממשלה, הושגה אומנם "סולחה", אולם תוצאות הבדיקה, למיטב ידיעתי, טרם פורסמו. אני רק מקווה שנמתין כציבור פחות מ- 8 שנים עד שתוצגנה בפנינו.

על הפן הגזעני הפוטנציאלי שעלול להיטען לנוכח מקרי הירי של משטרת ישראל בישובים ערביים איני מעוניין להרחיב. הוא מובן. אולם, יש צורך אמתי לחשוב על שינוי בתפיסת המבנה של מח"ש ואופן הביקורת על המחלקה, בה משרתים בד"כ שוטרים בעבר ובעתיד.
2. העירה עו"ד אברהם בעניין הצורך באיסוף ראיות מקצועי והגון. אכן, יש תחושה בציבור – המגובה, ויתכן שמסיבות שונות, בסטטיסטיקה מדהימה, לפיה רוב מוחלט של התיקים, המגיעים כדי כתב אישום מסתיימים בהרשעה, המסתמכת על הודאת הנאשם – שמשטרת ישראל עוסקת בהשגת הודאות ולא באיסוף ראיות. 

איסוף ראיות משמעו זמן, מאמץ, כסף ומשאבים, שאינם תמיד בנמצא. הודאה משמעה אולי גם לחץ על נחקרים בשיטות שונות, חלקן אמנם מותרות, אולם במקרים לא מועטים תוך גילוי אלימות מילולית, התנהלותית ואף פיזית. הידיעה, שלעיתים לאחר מאמצים כבירים אין ראיות, כשמנגד בלחץ קל ומתוחכם יש הודאה, מעוותת לחלוטין לטעמי את עבודת המשטרה. בנסיבות אלה, סדרות הטלויזיה בהן מוצגים מומחים משטרתיים במעבדות ובשטח, מלקטים כל פיסת מידע וראייה, נראות כמדע בדיוני. הצורך המשטרתי למצוא אשמים מהר ובזול, לא רק משיג תוצאות, אלא עלול אף לעוות מציאות ומסקנות. העובדה, שכיום הגנה מן הצדק היכולה להוביל לזיכוי נאשם, אינה מוגבלת עוד להתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא גם לרשלנותן בעבודתן, מעצימה את הרציונל הנכון שבצורך בקביעת תהליך איסוף הראיות, השיטתי והמקצועי, כשדרה המרכזית של פעילות ההליך המשטרתי.  חינוך המשטרה והשוטרים לכך יוביל להטמעת מסר מקצועי יותר, מסר של מצויינות, של היעדר שטחיות ובהכרח גם לתוצאה אמינה יותר. מתחייב שינוי רדיקלי בדרך להעצמת חשיבותו של תהליך איסוף הראיות, מה שכמובן יתרום גם לתדמית המשטרתית בעיניים הציבוריות והחברתיות.

3. חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) תשס"ב-2002, קובע  כי השר לביטחון פנים בהתייעצות עם שר המשפטים ובאישור ועדת חוקה יקבעו כללים לעניין ניהול חקירת חשוד, דרכי הפיקוח על הכללים והגדרתם כעבירות משמעת מקום בו הופרו. בין הכללים העתידיים להיקבע יהיו כללים שיגדירו את זכות הנאשם לשימוש בשירותים, לשימור מצוות דת, להקלטת החקירה, לחקירה על ידי בן מינו אם יחפוץ בכך ועוד. על אף חשיבות הנושא טרם פורסמו הכללים על ידי משרד לביטחון פנים. למרות שעברו למעלה מחמש שנים מאז חקיקת החוד. יש לעשות מאמץ להשלים את ניסוח הכללים שנמצאים בהליך אישור בועדת חוקה מזה זמן רב.   

4. עו"ד אברהם מעירה על אי- יידוע של אסירים לזכויותיהם. אני מבקש לקשור זאת גם לאי- יידוע של חשודים ושל עצורים על זכויותיהם, ומדובר בשלבים משמעותיים ביותר בהליך האכיפה ואולי בעיקר בשל כך.

החוק הישראלי קובע חובת מתן אפשרות להתייעץ עם עו"ד לאחר מעצר.

החוק אינו מחייב לאפשר זכות היוועצות של חשוד שטרם נעצר עם עו"ד בטרם חקירתו באזהרה. בפסק דין של בית המשפט העליון, מפי כבוד הנשיאה, נקבעה הזכות של החשוד להיוועצות בטרם חקירה לרבות סמכות בית המשפט לפסול ראיה שהושגה תוך הפרת זכותו של החשוד (פרשת יששכרוב) (ע"פ 5121/98). טרם פורסמו נהלי אגף החקירות והמודיעין המגדירים את אופן מימוש הזכות ואופן יידוע החשוד על קיומה.

על פי הנחיית המשנה לפרקליטת המדינה מיום 16.03.2003, "ככלל ניתן לומר שעל החוקר לאפשר לחשוד להיפגש עם עורך דינו לצורך היוועצות, אם מצא כי אין מניעה מבחינה חקירתית או מבחינה אחרת לעשות כן או שמצא כי הדבר ישרת את צרכי החקירה".

ביום 22.11.2007 התקיים דיון בועדת חוקה בנושא הצעת החוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 2), התשס"ו- 2006. מטרת הצעת החוק היא להסדיר חובת התייצבות של חשודים ועדים לחקירות משטרה, ולהסמיך חוקר לבצע פעולות חיפוש על גוף החשוד/העד, לרבות תפיסת חפציו, בסמוך לתחילת החקירה או במהלכה.

נציגי לשכת עורכי הדין ביקשו שהצעת החוק תכלול נושאים מהותיים נוספים, ובניניהם סעיף הקובע מתי מודיעים לחשוד על זכותו להיוועץ בעו"ד, וסעיף העוסק בנוכחות עו"ד בחקירה. הדיון בהצעת החוק נדחה עד להגשת נוסח מתוקן ותקנות בפני הועדה.

בנוגע לזכות ההיוועצות של עצור, זכותו של עצור להיפגש עם עורך דין ללא דיחוי, אלא אם כן קיימת עילה לדחיית המפגש, כמפורט בסעיפים 34-35 לחסד"פ מעצרים, ובהתאם לאמור בפקודת המטה הארצי. דחיית הפגישה לשעות ספורות מחייבת, בין היתר, כי העצור יהא בעיצומם של הליכי חקירה או של פעולות אחרות הקשורות בחקירה, וכי הקצין הממונה, שדרגתו רפ"ק לפחות אישר, בהחלטה מנומקת בכתב, כי הפסקת ההיכים או הפעולות עלולה לסכן את החקירה באופן ממשי. על פי החוק והפקודה ניתן להשהות את הפגישה עד ל- 24 או 48 שעות בהתקיים נסיבות מיוחדות  – הכל מפורט בפקודה. עקב פניות רבות מסנגורים ללשכת עורכי הדין, יו"ר הפורום בלשכה, עו"ד רחל תורן, פנתה למפכ"ל המשטרה, וביקשה התערבותו באכיפת החוק. תת ניצב ג'קי בריי, ראש חטיבת החקירות במשטרה, השיב לה, כי נוכח חשיבות העניין הוחלט להפיץ הוראות רענון לכל היחידות החוקרות של משטרת ישראל וכן לכלכל עניין זה בתוכנית הלימודים בקורסים השונים שמעבירה המשטרה. נוסח הוראת הריענון הועבר אף הוא ויש חזרה למעשה על מושכלות יסוד, על עיקרי חוק המעצרים וחשיבות יישומו.

5. עו"ד אברהם העירה בעניין זימון עצירים וטילטולם ממקום למקום. אני מבקש להעיר לעניין "הוידאו-קונפרנס" – 

קיימת הצעת חוק שבאה לעגן הסדר שיאפשר לבית המשפט לקיים דיון בבקשה להארכת מעצר או לשחרור בערובה של בגיר שטרם הוגש נגדו כתב אישום ושיש לו סנגור, גם באמצעות היוועדות חזותית מבלי שהחשוד יהיה נוכח פיזית באולם בית המשפט. אין מחלוקת שמיסוד ההצעה יחסוך בעלויות כוח אדם, כלי רכב ומאבטחים, הנלווים לעצורים בדרכם מבתי המעצר לבית המשפט. הניסוי שמתקיים כיום בת"א מוכיח שזכויותיו הבסיסיות של החשוד נפגעות, הוא אינו מצליח לקבל כראוי את יומו בבית המשפט. ההליך המשפטי נפגע ובכך גם מראית פני הצדק.

לשכת עורכי הדין התנגדה להצעת החוק בעניין זה מיום היוולדה והינה איתנה בדעתה, כי יש בשיטה חסכונית זו משום "חיסכון" לא מבוטל גם במימוש זכויות אדם בסיסיות.   

6. כראש לשכת עורכי הדין, אני מבקש להתייחס גם לעורכי הדין עצמם.

קיים נוהל במשטרה, לפיו יש צורך באישור קצין חקירות בכיר לפני שחוקרים עו"ד באזהרה. מסתבר, כי היתה הבנה נוספת לפיה יידרש לחקירות כאלה גם אישור של פרקליט מחוז. נוהל זה לא היה מעוגן במקום כלשהו והיה תלוי בנדיבות ליבם של שוטרים ופרקליטי מחוז.

בעקבות חקירה משפילה והתאבדותו הטרגית של עו"ד ד"ר דיויד וינר ז"ל, סגן הסנגורית הציבורית הארצית, הוקמה וועדה במשרד המשפטים שהמליצה לאמץ נוהג של אישור פרקליטות. אולם, היועץ המשפטי לממשלה, בהנחיות חדשות, שהוציא בעניין זה, החליט להותיר את המצב הקיים, לפיו האישור יהיה של קצין חקירות בכיר.

לשכת עורכי הדין החליטה בעקבות כך להכין הצעת חוק חקירת עורכי דין, שיסדיר את כל סוגיית חקירתם של עורכי הדין במשטרה, ולפיו יהיה צורך באישור מוקדם כזה של פרקליט מחוז.

הצעת החוק שהוכנה ע"י הפורום הפלילי ונוגעת לכ – 40,000 עו"ד, טרם הוגשה לכנסת.

הלשכה אף פירסמה בהקשר זה, קריאה ליועמ"ש לממשלה ולפרקליט המדינה לפעול למניעת התנכלות שוטרים לסנגורים, ואף הוקם פורום משותף לפרקליטות, למשטרה ולנציגי הפורום הפלילי של הלשכה, לבחינת הטיפול בנושאים אלה.    

לשכת עורכי הדין במתכונתה החדשה, כוללת בין גופיה גם ועדה העוסקת בפרקליטות, ועדה המתרכזת בענייני צבא וביטחון וגוף נפרד העוסק במשטרה, בראשו עומד ניצב (בדימוס) יוסי סדבון. פעילות הפורום הפלילי מאגד בקירבו תובעים, סניגורים, פרקליטים ושוטרים, והלשכה רואה עצמה כמי שמחוייבת לטיפול בבעיותיהם ולדאגה לכל צרכיהם של עורכי הדין מכל המיגזרים המקצועיים. גילוי רגישות של המשטרה לנעשה בין שורותיה כמו לצרכי המשרתים בה, למצבם של האזרחים המתלוננים בפניה כמו גם לזכויותיהם של חשודים ועצורים, הינו הכרחי על מנת לשפר את ההתייחסות החברתית אליה ואל שוטריה. חברה המכבדת את שוטריה, המכבדים אותה, הינה חברה שנעים ונכון יותר לחיות בה. במונחים משפטיים יש בהתנהלות כזו כדי לקיים את המתחייב בדין על כל גווניו.       

תכנית "שכר מצווה" במחוז הדרום עו"ד יורי גיא-רון

מכובדיי,

אני שמח לשאת דברים באירוע הוקרה לעורכי דין, מתנדבי תכנית הסיוע והייצוג המשפטי של לשכת עורכי הדין "שכר מצווה" במחוז הדרום. 

תכנית "שכר מצווה" במחוז הדרום של הלשכה, הפועלת מהעיר אשדוד עד אילת ומשתרעת על פני מרחב גיאוגרפיי רחב, נותנת מענה לצרכים הייחודיים של האוכלוסייה במרחב הזה.

קיים קשר בל יינתק בין היותם של עורכי הדין אנשי מקצוע, חברות וחברים בארגון מקצועי, לבין הווייתם כבני אדם, כאזרחים וכנוטלים חלק בסביבה הקהילתית והחברתית, בה הם חיים. המקצוענות שלנו טומנת בחובה אחריות חברתית, אכפתיות כלפי האחר, דאגה לעקרונות של חברה תקינה ולנגישותו של המשפט לכל אדם, במיוחד אם הוא חלש, אחר, שונה. מבעד למשקפיים חברתיים אלה נמצא עצמנו בסופו של דבר עורכי דין ומשפטנים טובים יותר, אנשים טובים יותר. אני מאמין, שככל שציבור עורכי הדין יסייע בהגברת הנגישות למשפט של אוכלוסיות מוחלשות, ויגלה אכפתיות חברתית, כך ישתפר מעמדו המקצועי והציבורי והוא יזכה לאהדה.

כבר בשנת 1961 נחקק בישראל סע' 3 (2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961, לפיו הלשכה רשאית, כחלק מפעילותה "לתת סעד משפטי למעוטי אמצעים"

לפיכך, החלטנו סוף סוף, כ-41 שנים לאחר חקיקתו של החוק, כי אנו, הפועלים בהיכלי המשפט למימושן של זכויות אדם שוות ללא הבדלי דת, גזע, מין ומצב כלכלי, נפעל נמרצות להוצאתו של סעיף זה מן הכח אל הפועל. תכנית "שכר מצווה", היינה תחילה של אותה התערבות אקטיבית לה אנו מחויבים, כדי לממש זכותם של כל בני האדם לנגישות למשפט.

סמכות הרשות של הלשכה ליתן סעד משפטי למעוטי אמצעים הפכה לפני כשנה לסמכות חובה. אני גאה מאוד בתיקון החשוב הזה, פרי יוזמה משותפת שלנו ושל חה"כ יריב לוין. 

תכנית "שכר מצווה" מהווה את תרומתה של הלשכה למימושן של זכות הייצוג וזכות הנגישות לבתי המשפט, שהינן זכויות יסוד בשיטת המשפט שלנו. ללא הנגישות לבית המשפט אין משפט. 

להתנדבות בתכנית "שכר מצווה" הצטרפו מעל 3,000 עורכי דין. עורכי הדין המתנדבים מנפצים אט אט את התדמית של ציבור עורכי הדין כאליטיסטים היושבים במגדל שן מבודד ולא מודעים לחוליים החברתיים ולקשיי היום-יום. תכנית שכר מצווה מוכיחה במעשים, כי תדמית עורכי הדין כמי שחרדים רק לכיסם אינה מוצדקת – אלא נהפוך הוא, ציבור עורכי הדין רואה את המשפט ככלי לשינוי חברתי. 

מטרת התכנית, להגיע לכמה שיותר קבוצות שוליים שזכויותיהם נרמסות, ממומשת באופן בולט  במחוז הדרום בקיום פעילות ספציפית במגזר הבדואי, פעילות שוטפת  בעיר שדרות, וסיוע שוטף לעולים חדשים רבים מברית המועצות. 

התכנית במחוז הדרום של הלשכה רשמה בשנת 2010 למעלה מ-1,000 פניות טלפוניות, כ-700 פונים קיבלו ייעוץ ראשוני במרכזי הזכויות, נוהלו 60 תיקי ייצוג, והופנו כ-280 פניות לסיוע המשפטי של המדינה. במסגרת התכנית במחוז הדרום מתנדבים 173 עורכי דין ועורכות דין . 

מטרה נוספת של התכנית, היינה שיתוף פעולה עם עמותות נוספות וגופים מוסדיים, בהם לשכות הסיוע של משרד המשפטים. מתנדבי התכנית מפנים מדי יום פונים רבים, הזכאים לקבל ייצוג מטעם המדינה, לקבלת הייצוג במוסדות המתאימים לכך. רק בשנה האחרונה הופנו על ידי התכנית כ-2,800 פונים לסיוע המשפטי מטעם המדינה.

מכיוון שבישראל, המדינה מעסיקה עורכי דין כדי לאפשר את הסיוע המשפטי הממלכתי ואת עבודת הסניגוריה הציבורית, הרי שבדרך של הפניית פונים לגופים אלה מספקת לשכת עורכי הדין באורח עקיף מקור פרנסה גדול, אם כי צנוע מאוד, גם לציבור עוה"ד.

אני מבקש לברך ולהודות לכל העוסקים במלאכה. בראש ובראשונה למתנדבי ומתנדבות תכנית "שכר מצווה" במחוז הדרום של הלשכה, אשר עושים עבודת קודש ומצילים במפורש פונים במצוקה, ליו"ר ועד מחוז הדרום של הלשכה, עו"ד דני אליגון, אשר הפך את מחוז הדרום למחוז פעיל ונמרץ, ולעורכות הדין שלי שקד וורה אולשינסקי, רכזות התכנית במחוז הדרום. אני גם מבקש לברך את חברינו, עו"ד יוסי תוסיה-כהן ועו"ד שחר ולנר, אשר עומדים בראש תכנית "שכר מצווה" ופועלים ללא הרף להרחבת פעילותה ולהעלאת המודעות בדבר חשיבותה למימוש זכות הייצוג והנגישות לבית המשפט. תודה למנהלת התכנית, עו"ד חן וונדרסמן. יישר כוח לכולם! 

אני מברך אתכם, מתנדבות ומתנדבים יקרים, וגאה בכם. כדאי להיות ראש הלשכה שלכם.

יום שני, 11.4.11

פאנל מצעדי גאווה בירושלים – בעד או נגד עו"ד יורי גיא-רון

השופטת אילה פרוקצ'יה קבעה בבג"ץ 5277/07  ברוך מרזל ואח' נ' מפקד משטרת מחוז ירושלים, אילן פרנקו ואח' כי: "הקהילה ההומו-לסבית מבקשת לקיים אירוע פומבי, בו יינתן ביטוי לאופייה ולייחודה. היא מבקשת להיחשף בפני הציבור הרחב, כדי שיכיר אותה, וכדי שיכיר בה. חשיבותו של האירוע פועלת כלפי חוץ וכלפי פנים. הוא נועד לחשוף את בני הקהילה לציבור הרחב, ובד בבד, לחשל את החוליות המקשרות בין בני הקהילה בינם לבין עצמם, ולחזק את ביטחונם הפנימי בדרך החיים שבחרו להם. בחברה דמוקרטית, זכותו של כל אדם וכל קבוצה להביע ולבטא את ייחודם בדרך הרצויה להם במסגרת החוק, ובכלל זה בחשיפה בפני הציבור הרחב בדרך של אספה ותהלוכה. זכות זו היא זכות חוקתית, המצויה ברף העליון של זכויות האדם".

הנני מסכים לכל מילה מהאמור באשר לזכותה של קהילת הלהט"ב, אשר חבריה היו חשופים בעבר לאפליה קשה, לתחושת קיפוח ולעיתים לביטויי אלימות, להביע ולבטא את ייחודה בציבור, ולחזק אגב כך את ההכרה בה. זוהי זכותם הבסיסית של חברי הקהילה לביטוי, ולקיום אספות ותהלוכות, כנגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זוהי זכותם של חברי הקהילה לעשות כן בבירתה של מדינת ישראל, בירושלים.

החל משנת 2002 מתקיימים מידי שנה מצעדי גאווה מקומיים בעיר ירושלים, במתכונת של מצעד ברחובות העיר. פעילי ימין וראשי ציבור חרדיים מנסים מידי שנה, למנוע את המצעד בירושלים, על ידי מניעת אישורים עירוניים, ואף ערערו לבית המשפט העליון כנגד החלטת המשטרה לאשר את קיומו. היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט המחוזי והעליון, פסקו באופן עקבי, כי יש להתיר את המצעד בשם עיקרון השוויון וההגנה על חופש הביטוי.

בעמדה שגובשה על ידי יו"ר ועדת הלהט"ב בלשכת עורכי הדין, עו"ד דורי ספיבק וחבר הועדה, עו"ד יהושע גורטלר, נאמר, כי בית המשפט העליון אמנם הכיר בכך שקיומם של מצעדי הגאווה, בייחוד בירושלים, עשוי להביא לפגיעה ברגשותיהם של חלקים מן הציבור, ואף לגרור פגיעה בסדר הציבורי. עם זאת, בית המשפט הוסיף וקבע באופן נחרץ, כי נוכח עוצמתו ומעמדו הנורמטיבי של חופש הביטוי, הפגיעה בו תהא מצומצמת ונדירה. משכך, שבה הנשיאה וקבעה, כפי שנקבע לא אחת במקרים של התנגשות בין חופש הביטוי לאינטרס ההגנה על רגשות הציבור, כי "רק סכנה קרובה לוודאי לפגיעה עמוקה, רצינית וקשה ברגשות הציבור – ובהן פגיעה ברגשות הדת – תצדיק הגבלה על חופש הביטוי. כפי שצוין לעיל, מדובר במקרים חריגים ויוצאי דופן "אשר באופים מזעזעים את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית"".

על שולחן הכנסת מונחות כיום 3 הצעות חוק, שמטרתן למנוע קיומם של מצעדי גאווה בירושלים. ההצעות מבקשות להסמיך את מועצת עיריית ירושלים לאסור על קיומם של מצעדי גאווה בירושלים: הצעת חוק כבוד ירושלים, התשס"ו-2006 (הצעת חוק פרטית של חה"כ אריה אלדד), הצעת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון – איסור מצעדים ותהלוכות) (הצעת חוק פרטית של חה"כ אליהו גבאי) והצעת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון – מניעת פגיעה בערכים דתיים) (הצעת חוק פרטית של חה"כ יצחק וקנין ואחרים). 

לשמחתי, הצעות אלה אינן מקודמות בשלב זה בכנסת, ואני מקווה שלא יקודמו בעתיד. הצעות אלה הן שריד לימים חשוכים, ואין להן מקום במדינה יהודית ודמוקרטית.

הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין קיבל את הצעת ההחלטה שהעליתי בשיתוף יו"ר המועצה הארצית של הלשכה, עו"ד עמוס ון-אמדן, אשר זכתה לתמיכה פה אחד של כל חברי הועד, לפיה לשכת עורכי הדין מתנגדת לחקיקה, המנסה לפגוע בזכויות יסודיות של אסיפה, תהלוכה והפגנה בכלל וכאשר חקיקה זו מושתת על ניסיון להדיר קבוצת מיעוט כמו הקהילה הגאה בפרט. בייחוד, כאשר הניסיון לאפליה הזו מבקש לנצל לרעה את העובדה שמדובר במיעוט נצחי, הנטול כוח פוליטי ממשי.

לשכת עורכי הדין בראשותי היא לשכה הפועלת לשמירה על זכויות אדם ושלטון החוק, ובכלל זה על זכויותיהן של קבוצות מיעוט באוכלוסיה, אשר אינן מיוצגות בכנסת, ותעמוד על קיום זכויות היסוד של קבוצות אלה והפרטים המשתייכים אליהם. הלשכה לא תהסס לקיים מאבק ציבורי, על מנת לאפשר חופש ביטוי, אסיפה ותהלוכה לקהילת הלהט"ב כחלק מעקרונות היסוד של השיטה השלנו.

ביום 22.6.08

50th Anniversary Celebrations

At the Welcome Lunch, I started my opening speech with "Distinguished bar leaders and delegates, colleagues and guests"…. Now, I feel like in my finale speech, I can call all of you "My Friends"!

These past 36 hours have been quite intense and filled with many different activities, various opinions and experiences. I am grateful that I got to share all of these with you all, but more than that, I thank you for coming here, to Jerusalem, 

to celebrate with the Israel Bar Association it's 50th Anniversary!

________________________________________________________________________________________________________________

To summarize, I think I can say this was a "Nifty Fifty" (nifty= מגניב / זריז) and there is no way to end this kind of event without few "thank yous" to the Israel Bar staff headed by the general manager, Linda Shafir, deputy general manager, Eli Nakar, my personal assistance, Avital Uzan, Dikla Elkabets, our outgoing international relations director, and Michal Waltner, our incoming international relations director. 

As a souvenir from this event, we would like to give each of you a copy of the Israel Bar's 50th Anniversary Book which was presented during yesterday's main event. This book is the first historic framework of the Israel Bar and you will find an English abstract at the end of it.  

The Israel Bar Association and I truly hope that the next 50 years shall be filled with even more events and cooperation of the Israel Bar with all of you!Thank you all and let us continue to work together and raise a toast for the benefit of our profession and more than that, for the benefit of human beings… "Lehaiim"!

February 23, 2011

אירוע היובל תיאטרון ירושלים עו"ד יורי גיא-רון

אדוני, יושב ראש הכנסת, ח"כ רובי ריבלין

גבירתי, נשיאת בית המשפט העליון, כב' השופטת דורית בייניש

אדוני, שר המשפטים, עו"ד יעקב נאמן

חברי הכנסת יריב לוין ואברהם מיכאלי

אדוני, היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין

שופטי בית המשפט העליון בהווה ובדימוס, נשיאי בתי המשפט ושופטים בהווה ובדימוס, נציב תלונות הציבור על שופטים, נשיא ביה"ד הדרוזי לערעורים, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, פרקליט המדינה, הפרקליט הצבאי הראשי, היועץ המשפטי של הכנסת, חבריי במועצה הארצית של לשכת עורכי הדין וחברי ועדי המחוזות, 

עמיתיי היקרים – ראשי לשכות ונציגי ארגונים מארה"ב, אנגליה וויילס, סין, גרמניה, אוסטריה, הולנד, צרפת, ספרד, איטליה, בלגיה, קניה, קרואטיה, ורומניה,

 חברותיי וחבריי ללשכת עורכי הדין, עובדי הלשכה היקרים,

שלום לכולם וברכות לכולנו ליובל ה – 50 של לשכת עורכי הדין בישראל!

מערכת המשפט הינה מאבני היסוד של כל חברה דמוקרטית. עורכות הדין ועורכי הדין – במגזר הפרטי, במגזר הציבורי ובמגזר השיפוטי (עורכי הדין לשעבר) – הם ליבה של מערכת המשפט. מאז 1961, לשכת עורכי הדין הינה הגוף המקצועי הסטטוטורי, המאגד את כל העוסקים בעריכת הדין בישראל. 

יובל ללשכה הוא ציון דרך חשוב לביסוס מעמדו, איכותו ומשמעותו של המשפט בישראל. 

עריכת דין לא הייתה, איננה ולא תהיה לעולם עוד מקצוע, ככל המקצועות. קיים קשר בל יינתק בין היותנו אנשי מקצוע, חברות וחברים בארגון מקצועי, לבין הווייתנו כבני אדם, כאזרחים וכנוטלים חלק בסביבה הקהילתית והחברתית, בה אנו חיים. 

העובדה שלשכת עורכי הדין הינה ארגון מקצועי, אכן מכוונת את עשייתה, טרם העיסוק בכל נושא אחר, לעבר הנושאים המקצועיים, העקרוניים והשוטפים, הממלאים את סדר היום המקצועי של עורכי הדין והמשפטנים בישראל. אולם, הרי לצד העניין המקצועי מוטל עלינו גם עול אינהרנטי, סטטוטורי, עול טבעי, אותו אנו מקבלים ברצון ובאהבה, ליטול חלק מעשי ומשמעותי בחיים הציבוריים במדינה. 

לא כפוליטיקאים. כבני אדם, כאזרחים, כאנשי המקצוע החופשי, החשוב והאיכותי ביותר, שעיני הציבור נשואות אליו ואל המוסדות המייצגים אותו.

המקצוענות שלנו טומנת בחובה אחריות חברתית, אכפתיות כלפי האחר, דאגה לעקרונות של חברה תקינה ולנגישותו של המשפט לכל אדם, במיוחד אם הוא חלש, אחר, שונה. מבעד למשקפיים חברתיים אלה נמצא עצמנו בסופו של דבר עורכי דין ומשפטנים טובים יותר, אנשים טובים יותר. לצד הוויה חברתית זו, מוטל על הלשכה גם לפעול למען חוסנה ומעמדה של המערכת השיפוטית בכלל ושל בית המשפט העליון בפרט. 

העשייה למען שלטון החוק, בזכות טוהר המידות של השלטון הציבורי ושל החברה הישראלית ולמען מימושן של זכויות יסוד, משלימה את תמונת הלשכה האופטימאלית ומבטאת את דמותם הנכונה והאמיתית של עורכי הדין בחברה דמוקרטית. 

בעיניי, התנהלות כזו תורמת ותתרום ליותר פרנסה, ליותר כבוד מקצועי וליותר הערכה ציבורית לנו ולארגון המאגד אותנו. כראש לשכה, עשיתי ואעשה, ככל שניתן, לממש "אני מאמין" זה הלכה למעשה. 

איגודם של כל העוסקים במקצוע, להבדיל מכל אלה הנושאים רק בתואר האקדמי בתחום המשפט, בבית מקצועי אחד, תורם רבות לחוסנו של המקצוע, למעמדו, לתדמיתו, לכוחו החברתי, הצרכני והמקצועי, ולהשפעה שיש לעוסקים בו על תהליכי קבלת ההחלטות בתחומים ציבוריים ומקצועיים כאחד, לטובת חברי הלשכה וחברותיה, וחשוב מכך – למענו של הציבור כולו.

"ספר היובל", שאנו משיקים היום, הינו אחד הביטויים המרכזיים לאירועי היובל. ספר מרגש זה מאגד לראשונה תיאורים, סיפורים, מאורעות והתייחסויות להווייתה של הלשכה ולפעילותה במרוצת השנים. לא ניתן לבטא הכול באגד ספרותי אחד, אולם אני מקווה שחיבורו של ספר היובל והימצאותו על מדף הספרים של השופטים, המשפטנים ועורכי הדין בישראל, יתרמו להבנת ייחודה של לשכת עורכי הדין, לביסוס מעמדתה וקרנה ולתמיכתם בה של כל אלה, הנוטלים חלק בהוויית העולם המשפטי. תודה מיוחדת למחברת ולעורכת הספר יעל גבירץ.

לעיתים, קיים פער בין העשייה העצומה, הנעשית בלשכה, לבין תדמיתה. ייתכן שהדבר נכון בנוגע להתייחסות הציבור גם לרוב הרשויות והגופים הציבוריים האחרים, אולם עדיין אין ולא צריך להשלים עם קיומה של תופעה זו. לשכת עורכי הדין בת ה – 50 היא גוף גדול, חשוב ומורכב, המשלב עשייה של כ – 170 עובדים עם כ – 1500 נבחרים למען קרוב ל – 50 אלף עורכי דין, הפועלים בקרב אוכלוסייה המונה כ – 7.6 מיליון נפש. 

מה נאחל ללשכת עורכי הדין ב – 50 השנים הבאות? 

  • שתישמר עצמאותו של המקצוע מפני כל החורשים לפגוע בה! השיח בדבר השליטה הניהולית באתיקה ובדין המשמעתי מחד, ובפיקוח על ההתמחות מאידך, הוא חשוב ולגיטימי, אולם עשרות אלפי עורכי הדין 

לא יאפשרו פגיעה כוללת ברמה המקצועית והאובייקטיבית הגבוהה של הסדרת עריכת הדין בישראל. מדובר בתחום מקצועי מובהק, שלא צריכה להיות בו התערבות של רשות מבצעת או של מחוקק. 

  • שיישמר מעמדה הסטטוטורי הייחודי של הלשכה, שמעבר לחשיבותו המקצועי מקנה לה אף, ובצדק, מטלות ואחריות ציבורית וחברתית. 
  • שיהיו בישראל יותר ויותר אזרחים ותושבים, הלומדים, המבינים והמשכילים במשפט, בצדק, במוסר, באמת, אולם פחות אזרחים ותושבים, העוסקים בפועל בעריכת דין. באומה מתפתחת אין צורך בכל כך הרבה עורכי דין בקרב האוכלוסיה, כאשר החברה משוועת למיגון רחב יותר של מקצוענות ועשייה. 
  • שנשכיל למנוע כל פגיעה ברמתו של המקצוע ושנדע לשמר את איכותו, את רמתו התרבותית ואת איכותם ותרבותם ההתנהגותית של כל מי שעוסקים בו. 
  • שיתמתנו להם הויכוחים בביתנו פנימה, אשר אינם מוסיפים כבוד והדר לתדמיתו של המקצוע בעיניי הציבור בישראל. 
  • שנמשיך להיות שותפים אינטגרלים בחשיבה ובעשייה החקיקתית, המשפטית והשיפוטית בישראל – בכנסת, בממשלה ובבתי המשפט.    
  • ואולי מעל לכל – שנגרום לציבור בישראל להוקיר ולהעריך יותר את אנשי המשפט שבקרבו, ושנדע אנחנו, עורכות הדין ועורכי הדין במדינה, להמשיך ולפעול בתוך החברה, בה אנו חיים, ולתרום לה – ציבורית, מקצועית וחברתית – בכל היבטי החיים, ולאו דווקא רק המשפטיים שבהם. 

באירועי היובל נוטלים כאמור חלק משלחות של ראשי הארגונים המקצועיים העמיתים שלנו מהחשובות שבמדינות העולם. מחר, 23.2.2011, תקיים הלשכה טקס מיוחד ב"יד ושם" לזכרם של עורכות הדין ועורכי הדין היהודים, אשר רישיונם נשלל בתקופת מלחמת העולם השנייה.  הטקס יתקיים במעמד קרוביהם של עורכי הדין, החיים בארץ. 

במהלך הטקס יוצגו שלושה ספרי זיכרון, שהפיקו ביוזמתם הלשכות מגרמניה, אוסטריה והולנד, לזכרם של אותם עורכי דין. אני נרגש עד דמעות מהמחווה העצומה הזו של חברינו בעולם, אשר מתקנים עוול נורא שנעשה לעמיתנו מן העבר לפני למעלה מ – 70 שנה. 

הרשו לי, כמנהגי, לשאת גם היום תפילה לשלומו ולשובו של גלעד שליט במהרה הביתה. גלעד נמצא בשבי כבר 1703 ימים ואין לנו שום מידע אודותיו. אני מבקש לחזק את ידי משפחתו וחבריו, השוהים באוהל המחאה בירושלים במסגרת המאבק לשובו. 

חבריי וחברותיי למקצוע בהווה, ומשפחות יקרות של כל מי שעסק במקצוע בעבר, אני מאמין ביופיו של המקצוע, פילוסופית ומעשית, בהדרו, בחשיבותו החברתית ובסיפוק העצום שהוא יכול לתרום לעוסקים בו, בדרך כלל יומם ולילה. לשכת עורכי הדין היא ביטוי לכך ומהווה בית מקצועי וחברתי לכולנו. 

מזל טוב וברכות ללשכה ביום חגה. ברכות לכולנו. תודה לכל מי שסייע בארגונו ובניהולו של ערב חשוב זה, ותודה מקרב לב לכם על שהואלתם להגיע הערב ולהשתתף עימנו ביום חגנו. 

כנס משפט אזרחי של לשכת עורכי הדין עו"ד יורי גיא-רון

מכובדיי,  

אני שמח להיות כאן ומקווה שאתם נהנים מהכנס השנתי השלישי של משפט אזרחי בלשכת עורכי הדין.

מדובר בכנס גדול ומוצלח, הנילווה לכנס השנתי של הלשכה, שיערך השנה בין ה- 25 ל- 29 למאי. 

אני מבקש לברך את מארגני הכנס ובמיוחד את רלי לשם ואת מירי חדד-ספיר על ההצלחה באירגונו ובהתנהלותו. 

אני מונע להיות פעיל בלשכת עורכי הדין משני טעמים מרכזיים:    הראשון – הגנה על זכויות אדם ושמירה על שלטון החוק.     

השני – הגנה על מערכת המשפט בישראל ועל בתי המשפט

כראש הלשכה שמתי לי למטרה עיקרית לפעול למען כבוד המקצוע, יוקרתו ואיכותו, הן בשמו של המקצוע עצמו והן למען העוסקים בו ולמען מוסדותיו המייצגים.       

רבדי הפעילות להשגתו של חזון מעשי זה הינם מבחינתי שלושה:   

האחד – למול מערכות השלטון: הכנסת, הממשלה, בתי המשפט והשופטים. 

השני – למול חברותנו וחברינו, חברי לשכת עורכי הדין.

והשלישי – למול הציבור, בקירבו מצויים גם רוב לקוחותנו.  

העשייה בלשכה הינה, לפיכך, מבחינתי פונקציה של המטרה האמורה, לצד מימושם, גם הוא ברוח דומה, של תפקידינו הסטטוטורים המחוייבים – אתיקה, דין משמעתי, פיקוח על ההתמחות וקבלה ללשכה.    

  1. הדרך המעשית למימושה של אמירה מהותית זו מתפתלת באמצעות פרוייקטים, המצויים בפעילות של שימור ושיפור, דוגמת: מכון ההשתלמות של הלשכה, שעובר השנה תהליך של עיבוי ושל הרחבת פעילותו; תוכנית "שכר מצווה" של הלשכה (2000 עורכי דין מתנדבים) שהורחבה לפורום הסיוע המשפטי, הכולל פעילות נוספת למול הסניגוריה הציבורית, הסיוע המשפטי הממשלתי והאירגונים החברתיים, מערך ההשמה של הלשכה, שיעילותו ואופן ניהולו נבדקו בחודשים האחרונים ומצויים כעת טרם רפורמה מקיפה; מכון הגישור של הלשכה, שנותר לעסוק בפרקטיקום בלבד, כאשר קורס הגישור המיר את ביתו העיקרי למכון ההשתלמות; ההוצאה לאור של הלשכה, שלאחרונה החלה להפעיל בשיתוף מכון ההשתלמות גם קורס הכנה לבחינות הלשכה; הכנס השנתי באילת; וקרן הסיוע לעורכי הדין במצוקה.
  1. דרך זו מתממשת גם באמצעות פרוייקטים ויוזמות חדשות דוגמת:
  2. הקמת מכון בוררות חדש (בהוספת מסלול בוררות חדש בחוק והעברת הסמכויות של ראש הלשכה וראשי המחוזות למכון); הנהגת חובת ביטוח מקצועי (מונה צוות המגבש בימים אלה את מסקנותיו ליישומה של הרפורמה בתחום זה); קביעתה של השתלמות מנדטורית או לפחות סמי-מנדטורית שנתית לכל עורך דין, נושא שמצוי בבחינה ע"י ועדה מיוחדת שהקמנו לפני כשלושה חודשים בראשותו של פרופ' יעקב נאמן; מחשבה על פרוייקט חדש בתחום הנאמנויות; בחינת הרעיון להקים בית ספר למתמחים בלשכה. שינוי מתכונתו ההמונית לטעמי של טקס ההסמכה; הסדרה של בעלי תפקידים בשכר ע"י בתי המשפט (נאמנויות, מנהלי עיזבון, כונסים, מפרקים, מומחים, מגשרים , בוררים, וכו'); הקמת צוות בכיר בלשכה, העוסק בהגברת ההשמה לעורכי דין בשירות הציבורי, ובמיוחד בקרב אוכלוסיות מקופחות כבני מיעוטים, אנשים עם מוגבלויות ועולים חדשים. הקמת פורום כנסת ודגש על מעורבות הלשכה בבית המחוקקים ועוד קודם לכן במהלך שלבי הכנתם של תזכירי החוק ואישורם של הרעיונות בועדת השרים לענייני חקיקה. התעקשות על שיתוף הלשכה בכל ועדה, צוות עבודה, או מימושו של רעיון בתחום עולם המשפט בארץ (בהקשר זה – אנו פועלים למשל בשיתוף עם ועדת רונן בעניין ייעול ההליך המשפטי, וזאת לאחר שהוברר לנו שמדובר בועדה פנימית של הנהלת בתי המשפט ולא ניתן למנות לה נציג רשמי של הלשכה); לעומת זאת, קרוב לודאי שללשכה יהיה נציג בפורום "שולחן עגול", שהוקם בין משרד ראש הממשלה לבין משרדה של יו"ר הכנסת, ושמתעתד לעסוק בסוגיות שביחסים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. הרחבת פעילויות הלשכה בתוך הקהילה שסביבנו (למשל: ועדת דורנר בתחום החינוך המיוחד, סיוע לנפגעי חפציבה, השמה לאקדמאים אתיופים וכו'); ניהולו של מאבק להקשחת תנאי הכניסה למקצוע; הזרמת כספים והרחבת המשאבים למאבק בהסגת גבול המקצוע והקמתו של אירגון או מועדון הצרכנות של הלשכה ברמה ובאיכות שלא היו בלשכה ובאופן שיחסוך לכולנו, כך אני מקווה, הרבה מעבר לדמי החבר השנתיים (הצטרפות של לשכת רואי החשבון ואיגוד השמאיים).

בהקשרים הקרובים אולי יותר לתחום המשפט האזרחי, אני מבקש להזכיר רק כמה מן הנושאים והרעיונות שעסקנו בהם לאחרונה ונמשיך לעסוק בהם בעת הקרובה:

  • בכוונתי לפעול לכינונה של ערכאת שיפוט רביעית – בית המשפט לערעורים. יש הסבורים, כמו מנהל בתי המשפט הנוכחי, כי על הערכאה האמורה לשמש ערכאת ערעור ישירה הן לבית המשפט המחוזי והן לבית משפט השלום. אני סבור, מבלי לעסוק כעת בפרטי העניין, שזו תהא שגיאה. יש להנהיג מבנה היררכי של ארבע ערכאות. רעיון זה הועלה על ידי בפני כב' נשיאת בית המשפט העליון כבר בראשית שנת 2007 ונפל על אוזניים קשובות. נדמה לי שזו גם עמדתה היום של הנשיאה, שכבר החלה לפעול ליישומה.
  • ביוזמתה של נשיאת בית המשפט העליון התנהל במהלך השבועות האחרונים בבית המשפט המחוזי בירושלים פיילוט של מה שמכונה על ידי הנשיאה "שמיעת תיק מיום ליום". צוות של הלשכה מלווה את הפיילוט, המתנהל ע"י כב' השופטת מוסיה ארד, נשיאת בית המשפט המחוזי בבירה. אני מבין שהתוצאות טובות, ומקווה שנדע ליישם כוונה עקרונית זו בהקדם, תוך שילוב יתרונותיה של שיטה דיונית זו עם ההתמודדות למול החששות מפניה, למשל החשש מפני סתימת יומנו של עורך הדין באופן בלתי אפשרי ובלתי מתואם. אגב, "מיום ליום" משמעו לגירסת הנשיאה, בשלב זה, "פעמיים בשבוע".
  • בכוונתי ליזום בלשכה הצעת חוק לאיפשורו של מסלול בוררות חדש, לאו דוקא במקום זה הקיים בדין, לפיו תתנהלנה בוררויות כערכאה ראשונה אצל עורכי דין ושופטים בדימוס שיכהנו כבוררים, הפועלים על פי דיני הראיות והנדרשים לנמק את החלטותיהם באורח מפורט ומקצועי. על הליך זה ניתן יהיה להגיש ערעור לבתי המשפט, אשר יישמע בפני דן יחיד ויוגש לבית המשפט, לפי הסמכות העניינית. עקרונות של יעילות, מקצועיות, הגנה מפני בעייתיות הנובעת מקיומה של ערכאה סמכותית יחידה, קיצור התמשכות הליכים, היעדר חשש מפני עקיפת המערכת השיפוטית, הרחבת מקורות שכר הטירחה לעורכי הדין, כולם מתממשים ביישומו המושכל של רעיון זה. (בהמשך לשיחתי עם עורך דין מוטי גלוסקה מאמש, אציין רק שהנהגתה של ערכאת עירעור בוררת נוספת על ערכאת עירעור ראשונית נראית בעיניי כגישה שאפשר ליישמה במסגרת פיתוחו של מסלול הבוררות הקיים היום בדין).
  • גובה הוצאות המשפט הנפסקות – ועדת סדר דין אזרחי בפורום בתי המשפט של הלשכה, בראשות עו"ד יוסי אשכנזי, גיבשה עמדה, לפיה ההוצאות הנפסקות אינן ריאליות ביחס להוצאות האמיתיות הנדרשות לניהול ההליך. הוועדה עובדת על טיוטת הצעה לתיקון תקנות סדר הדין האזרחי בנושא הוצאות משפט. יצויין רק, שדעתי כמעט הפוכה. לדידי, ככלל פסיקת הוצאות ריאליות עלולות לאיים ואף לחסום פנייה לגיטימית לבתי המשפט מקרב האוכלוסיות המוחלשות. הגברת הנגישות למשפט בחברה דמוקרטית הינו עיקרון חשוב יותר מזה שאולי יהיה מוגן, ואולי לא, ע"י הנהגת הוצאות משפט ריאליות.
  • תקנות 497א ו-497ג לתקנות סדר הדין האזרחי – המצאה בפקס ובדואר אלקטרוני – לאחר דיון בועדת סדרי דין (אזרחי) ובוועדת מחשוב והבעת עמדתן בפני הוועד המרכזי, קבעה השבוע הלשכה, באמצעות הוועד, כי התקנות החדשות, המטילות חזקה, לפיה די באישור שליחה לצורך ביצוע מסירה, אינן סבירות. עמדת הלשכה הינה, כי יש לשנות את התקנות כך שהחזקה תהיה חלוטה, רק אם יתקבל אישור מסירה טלפוני או פוזיטיבי אחר להודעת הדוא"ל או הפקס. אם לא, יוכל עורך הדין לסתור את החזקה בהודעתו כי המסמך לא נמסר לו (לא הגיע ליעדו).

בפעם הראשונה מאז נבחרתי לכהן כראש הלשכה בקיץ האחרון, ניסיתי 

לומר דברים פומביים, מבלי להתייחס לסאגה, המכונה בתקשורת 

"יחסי בייניש – פרידמן". כמעט הצלחתי. אולם בכל זאת, כמה הערות 

כותרתיות בלבד:

  • אין לשנות בשום פנים ואופן את הרכבה המאוזן והמוצלח של הועדה לבחירת שופטים.
  • בג"ץ תמיד, אבל תמיד, יהיה עדיף על כל ערכאה בינלאומית.
  • בית המשפט העליון לא פעל, אינו פועל ולא יפעל חס וחלילה כמפלגה, חילונית או דתית.
  • לחלקים נרחבים מהביקורות כנגד בית המשפט העליון בשנות ה-90 של המאה הקודמת, גם לשיטתם של המבקרים, כבר אין כל שחר בבית המשפט העליון הנוכחי. די בקריאת פסקי דין עדכניים באורח שוטף או במבט פרסונלי חטוף לעבר שופטי בית המשפט העליון בהווה או בבחינת התנהלותם של נציגי בית המשפט העליון בועדה לבחירת שופטים, כדי להיווכח בכך. 
  • מי שסבור, שלאור המגמה השיטתית, יש להתנגד לכל ההצעות החדשות המועלות ע"י שר המשפטים, חוטא לעיקרון, לפיו מן הראוי לבחון גם הצעות אלה, כמו כל רעיון או פעולה אחרים,  אך ורק באורח ענייני, מקצועי ואובייקטיבי. אחרת, הפוסל במומו פוסל. ועדת האיתור לבחירת נשיאים וסגני נשיאים, להבדיל מועדת בחירה, היא למשל רעיון ראוי ונכון.

בשמה של כל מערכת המשפט בישראל, כך אני מקווה, אני מאושר שבמהלך שנות ה-2000 בכלל, ומאז החל לכהן השר האחרון בפרט, מתמנים עורכי דין פרטיים לשפיטה בערכאות גבוהות. זו אינה דרך המינוי הרווחת ככלל וגם אינה צריכה להיות, אולם נכון לה למערכת השיפוט להתרענן מידי פעם מבחוץ. התנהלות כזו רק תייטיב עימה. שתי דוגמאות, מן הסוג המובחר ביותר, נוטלות חלק במהלכו של כנס זה, ואני משוכנע שאבטא את רחשי כולנו אם אומר שאנו גאים בכם מאוד.

תודה לכם על שהזמנתם אותי להיות כאן אתכם, סליחה שהארכתי ושיהיה לכולנו חג פורים שמח ושקט.

ים המלח, 6-8 מרץ, 2008

נאום פרישה – איילה פרוקצ'יה בית המשפט העליון עו"ד יורי גיא-רון

נאום פרישה – איילה פרוקצ'יה

בית המשפט העליון, 13.4.11

ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד יורי גיא-רון

האחר ניתן יומו בבית המשפט להעלות את הגאיילה פרוקצ'יה הייתה, בעיניי, בעבר, כמתבונן משתהה מרחוק, חידה מרוחקת, זקופה ומרשימה. ברבות הימים, מעט יותר מקרוב, נפתרה מעט החידה ונסדקה הנוקשות לכאורה, אולם התעצמו בי עד מאוד הרושם וההערכה המקצועית והאישית. הדמות הזקופה, החדה, הנוקבת והערכית של כב' השופטת פרוקצ'יה, ביטאה בפסיקתה את המיטב הישראלי, הציוני והאנושי, עליו לדעתי חלמו אבות אבותיי, כשעלו ארצה במאה ה-19.

הבת היחידה להוריה בקיבוץ אשדות יעקב של ימי מלחמת העולם השנייה וקום המדינה, שהפכה לנערה עירונית בעיר העברית הראשונה ולשופטת בעיר הבירה, הספיקה עוד קודם לכן, בין היתר, ללמוד משפטים בשני תארים באונ' העברית, לשמש כעוזרת המשפטית הראשונה במערכת השיפוט בישראל לנשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לקבל דוקטורט למשפטים מאוניברסיטת פנסילבניה ולשמש בתפקידים מקצועיים שונים במשרד המשפטים, ובהם גם היועצת המשפטית של הרשות לניירות ערך. 

בשקט, בצנעה ובמקצועיות מצטיינת מונתה לשופטת שלום, ובצדק רב קודמה 6 שנים מאוחר יותר לבית המשפט המחוזי ולאחר 8 שנים נוספות, בשנת 2001, לכהונה בבית המשפט העליון. בעשור שנות שיפוטה בבית המשפט העליון ואף קודם לכן, תרמה כב' השופטת פרוקצ'יה תרומה מהותית, חשובה וייחודית, הן לדין המהותי והן לאפיון דמותם של השופטים במערכת השיפוטית הישראלית. הישיבה כשופטת בתוך עמה אינה מתמצאת בהכרח בביטוי "ירידה לעם" (לכנסים, לאירועים, לרחוב) במובנה הפיזי, אלא "פסיקה לעם" (לחינוך, לצבא, לאמונה) במובנה המהותי, תוך ביטוי לרחשי הלב החברתיים ולערכים הראויים בחברה.

איילה פרוקצ'יה הינה ללא ספק שופטת, היושבת בתוך עמה והמתמודדת עם הזהויות הרבות של "עם ישראל" ושל "מדינת ישראל", מבלי לחמוק מההכרח לבטא, לדון ולהכריע בסוגיות הקשות ביותר של החברה הישראלית.

רבות כבר נאמר על כב' השופטת פרוקצ'יה: יסודית, עצמאית, אמיצה, מקורית, מאופקת, מאוזנת, ושוב אמיצה ועצמאית. בעיניי, הנגיעה השיפוטית המפורטת והישירה בזהויות של העם והמדינה היא היא האיפיון המהותי, האיכותי, המרכזי. אותה נגיעה התאפיינה ביסודיות, במקוריות, בעצמאות מחשבתית אמיצה, אבל עדיין עצם קיומה והעיסוק בה – הם לדידי התרומה השיפוטית המשמעותית ההיסטורית.  

אנו עוסקים רבות בסוגיה של "הותרת החותם" בתום עשייתו של אדם – עשייה ציבורית, אישית או מקצועית. מהו אותו "חותם"? האם יש לו חשיבות כה רבה כפי שנהוג לייחס לו? האם התמונה, התלויה על קיר, מגשימה מאוויים ומבטאת באופן ממצה חלק מאותה תרומה? מי בכלל זוכר לאחר שנים רבות? אולי באמת אותה "foot note" יש בה המידה המפוכחת והראויה למידתם המעשית של רוב החותמים הללו, ככולם?

אני מאמין שהחותם מתמצה בעיקר במימושם של מעשינו, של דברינו הכתובים, של השקפותינו, של הכרעותנו בעת נתונה, על סביבה אנושית או אחרת, החיה ונושמת לאחרינו. המימוש הזה אינו מסתכם רק בעשייה מרובה וברוכה, אלא כמובן שגם ברוח, בהשקפה, בדרך חיים, של אדם, של עם, של חברה, של מדינה.

כמעט הכל מתחיל בחינוך. החינוך נוגע בכולנו. האחריות לניהולו היא ציבורית. הוא שוויוני לכל ויש לו, כדבריה של השופטת פרוקצ'יה, היבט הכרחי של "ליבה" ממלכתית:

"על רקע המתח הקיים בין זכות הפרט לחינוך, הניתנת למימוש בתכנים הנקבעים על פי רצון ההורים, בשילוב עם האינטרס הציבורי להעניק תכני חינוך בסיסיים משותפים לכלל התלמידים בלא הבדלי מגזר, נולד הצורך בגיבוש תוכנית יסוד בחינוך, הנקבעת על-ידי המדינה. תוכנית יסוד זו – "תוכנית ליבה" – נועדה לאזן בין הערכים הנוגדים. מצד אחד, תכניה מכוונים להקנות ערכים משותפים לכלל ילדי ישראל בכל המגזרים, שיהוו חוליה מקשרת ביניהם, ויקנו להם ערכים חשובים לעיצוב אישיותם, ויתרמו לקיום הרמוניה חברתית. 

מנגד, תכנית זו אמורה להיות מוגבלת בהיקפה, ועליה להתמקד בעיקר-העיקרים, כדי להותיר בידי ההורים מרחב מחיה מספיק למימוש האוטונומיה הנתונה להם לבחור לילדם בזרם החינוך הרצוי להם. בכך, משקפת תכנית הליבה מיזוג ואיזון בין ערך כיבוד האוטונומיה האישית של הפרט בבחירת זרם החינוך הרצוי לו, לבין הצורך להנחיל נורמות מינימום של חינוך והשכלה כלליים, שנועדו להבטיח כי כל ילד בישראל ייחשף לערכים לימודיים וחינוכיים בסיסיים, האמורים להיות נחלתו של כל אזרח במדינה, בלא הבדל השקפת עולם, דת או אמונה. איזון זה נועד למזג בין צרכי הפרט לצרכי הכלל, תוך ויתור הדדי ביניהם".

(בג"ץ 4805/07) "המרכז לפלורליזם יהודי נ' משרד החינוך", טרם פורסם,מיום  27.7.2008).

ובפרשת "בית ירח"- בג"ץ 4363/00 "ועד פוריה עילית נ' שר החינוך", פ"ד נ"ו (4) 203, בעמ' 214, הוסיפה כב' השופטת פרוקצ'יה:

"מטרת חקיקה זו היתה להקנות לכל ילד בישראל חינוך ברמה הבסיסית כעניין שבחובה, כאשר נטל העשייה בעלות החינוך מוטל על הרשות הציבורית".

ובהתייחס לזכותם של יוצאי אתיופיה לחינוך שוויוני במדינת ישראל הדגישה השופטת בבג"ץ 7426/08 "טבקה נ' שרת החינוך":

"עילות הסירוב לקלוט את התלמידים אינן מתיישבות בכל דרך עם החלת זכות היסוד לשוויון בחינוך ומהוות הפליה על רקע מוצא והשתייכות עדתית. זוהי הפליה פסולה, שאינה יכולה להתקיים במערכת חינוך מדינתית הבנויה על אדני שוויון הזדמנויות מלא לכל תלמיד. היא מעבירה מסר משפיל ומעליב של נחיתות חברתית שאין לקבלו…. קליטתם והקניית ערכי לימוד ותרבות לילדים העולים, לא רק שלא תפגענה בייחודיות החינוך במוסדות הלא רשמיים, אלא תהווינה נדבך חשוב בתרומה של מוסדות אלה לחינוך דור צעיר על רבדיו השונים".

הכיצד ניישם את הערכים, שרכשנו במערכת החינוך הזו, במהלך שירותנו הצבאי על רקע המציאות ההכרחית של חיינו, הנכפית עלינו מזה דורות?

בבג"ץ 7195/08, "אבו רחמה נ' הפצ"ר", טרם פורסם, מיום 1.7.2009, הדגישה השופטת פרוקצ'יה את עליונותן של הנורמות הערכיות:

"דווקא לאור מעמדה המיוחד של המערכת הצבאית, נדרשת הקפדת יתר באכיפת הנורמות המוסריות ערכיות בפעילות הצבא וחייליו, במיוחד בכל הקשור לחובת השמירה הקפדנית על כללי הריסון וההגבלה בשימוש בכח הנשק והשררה הצבאית. בעניין זה יש להקפיד, בקלה כבחמורה, ולתת עדיפות ברורה לצורכי אכיפת הנורמות הערכיות של החוק גם על פני אינטרסים מערכתיים של הצבא ושיקולים אישיים פרטניים הנוגעים לחייל שסטה מדרכו. רף האכיפה בעניינים הנוגעים לשימוש פסול בכח המרות הצבאי כלפי תושבים מקומיים, הנמנים על הצד היריב, או כלפי נחקרים, שבויים, ונתונים למשמרת הצבא, ראוי שיימצא במדרגה הגבוהה ביותר, כדי להטמיע את המסר הערכי לא רק בפרט שכשל, אלא בציבור החיילים כולו ובמערכת הצבאית כולה". 

במעלה סדר היום הנורמטיבי של חיינו, עם תום קצת למעלה משני עשורי חיינו הראשונים, עולות מיד תהיות בדבר הקמת המשפחה והעמדתו הפוטנציאלית הברורה של דור ההמשך, אפילו דור ההמשך של המוקצים מן החברה:

"במידרג זכויות האדם החוקתיות, לאחר ההגנה על הזכות לחיים ולשלמות הגוף, באה ההגנה החוקתית על הזכות להורות ולמשפחה. הזכות לשלמות הגוף נועדה להגן על החיים. הזכות למשפחה היא הנותנת משמעות וטעם לחיים".

(בג"ץ 2245/06 "ח"כ נטע דוברין וח"כ רונן צור נ' שירות בתי הסוהר ויגאל עמיר", טרם פורסם, מיום 13.6.2008).

אם כבר הזכרנו את רגישותה של השופטת פרוקצ'יה למימושן של זכויות יסוד, ודווקא בהקשר של אסירים, הרי:

"בתפיסת החברה המודרנית את זכויות היסוד של הפרט, ובכללן הזכות לכבוד, זכותו של אדם לישון על מיטה היא תנאי בסיסי לקיום מינימאלי, וחריגה מכך מהווה פגיעה בזכות האדם לחיים בכבוד. עונש מאסר המוטל על אדם אינו מפקיע מאליו את זכויות האדם החוקתיות הנתונות לו מכוח יסודות השיטה החוקתית הנוהגת בישראל".

(בג"ץ 4634/04 "רופאים לזכויות אדם נ' השר לבטחון פנים", טרם פורסם, מיום 12.2.2007).

פסיקה זו של השופטת פרוקצ'יה תומכת ואף מחזקת את פעילות לשכת עורכי הדין להגנה על זכויות אסירים וחשודים להקפדה על תנאי מאסר מינימאליים כמצוות החוק. הלשכה כידוע מקיימת ביקורות שוטפות בבתי הסוהר לבדיקת תנאי המעצר והמאסר, ולנציגיה מעמד של מבקרים רשמיים. הלשכה אף עתרה בעבר נגד שירות בתי הסוהר והמשרד לבטחון פנים בעטייה של הפרת החוק בנוגע לקיומם של תנאי מעצר ומאסר מינימאליים לקיום בכבוד.

ובכן, אדם שהתחנך כראוי, תרם את חובתו למדינה במהלך השירות הצבאי והקים משפחה, מה עוד נותר לו לעשות כאדם בוגר בישראל של ימינו? אכן, לעסוק בספורט העממי של פנייה לערכאות השיפוטיות, כמעט בכל נושא ובכל עניין. אבל, זכות הגישה לערכאות איננה נושא הומוריסטי. כב' השופטת פרוקצ'יה הקפידה להדגיש בפסיקתה את מהותה החוקתית והחשובה של זכות הגישה לערכאות בשיטתנו:

בע"א 6805/99 "תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים", פד"י נז (5) 433, בעמ' 444, קבעה השופטת כי "מוסד ההתיישנות והיקף פריסתו קשורים קשר אמיץ בערך משפטי-חברתי נוסף והוא זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות זו כזכות יסוד אף שאינה כתובה עלי חוק יסוד. טעמה של הזכות בהבטחת יכולתו של הפרט שבידו עילת תביעה להיזקק לערכאות המשפט ולברר במסגרתן את עניינו. אכן, "גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות".

ברע"א 8292/00 "גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון", טרם פורסם, מיום 27.2.2001, הדגישה, כי "ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. 

האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות העקרונית הניתנת להוראות סדר הדין, ומשליך על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי המיושמות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד נתו. אכן, "יש לכלול את הזכות לביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית המשפט שהפכה לזכות חוקתית".

לדברים אלה חשיבות מיוחדת בימינו דווקא לנוכח העומס העצום על בתי המשפט והפתרונות הרבים המוצעים לפתרונו. שומה עלינו שלא להקריב על מזבח היעילות של הדיון השיפוטי את אותן זכויות מהותיות בסיסיות, שבהיעדרן אין לנו משפט הוגן, בין אם יעיל ובין אם מסורבל. זכות הגישה לערכאות שיפוטיות היא אחת מהחשובות שבזכויות אלה, והפגיעה בה, אגב איזון עם זכויות אחרות, צריכה להיעשות, אם בכלל, במשורה צרה ומדודה מאוד. 

איילה פרוקצ'יה לא היססה מעולם לבטא עמדות נחרצות בסוגיות שנויות במחלוקת בחברה הישראלית, ובכללן עסקה רבות בעניינים של דת ומדינה, ובהם בנושאים שלהשקפתי שלאחר מעשה, מן הראוי היה להסדירם כראוי בזמן הגשמת החזון, בעת הקמת המדינה, בתקופה של אחדות ראשונית והתרוממות רוח. לצערי, איחרנו את המועד הזה, וכצפוי, אנו מתקשים מאוד מאז להמירו במועד חלופי. 

בעניין סמכותם של בתי הדין הרבניים, פסקה השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ 8638/03 "אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים", פד"י סא (1) 254, כי "אין בידי בית הדין הרבני סמכות מקורית ראשונית, או סמכות טבועה נלווית, לדון כיום בתביעה רכושית לאכיפת תניית שיפוי חוזית בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, לאחר שנשלמו גירושי בני הזוג".

בבג"ץ 6751/04 "סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים" פד"י נט (4), 817, בעמ' 837, קבעה השופטת פרוקצ'יה לעניין הסמכות, כי "נכון לעת זו, לא ניתן להתמודד עם תופעות סרבנות גט בין בני זוג יהודים שאין להם זיקה לישראל על דרך הטלת מרות בית הדין הרבני בישראל עליהם. בהעדר זיקה פרסונלית וטריטורילית של בני זוג לישראל, אין בית הדין הרבני יכול להחיל את סמכות שיפוטו על עניינם כדי להביא בן זוג סרבן ליתן גט לאשתו". השופטת התייחסה באותה פרשה לתופעת סרבנות גט, בקבעה, כי "תופעת סרבנות הגט והעגינות היא אחת מן הדילמות הקשות והכאובות בענייני המעמד האישי בין בני זוג יהודים. היא מתרחשת בין בני זוג החיים בישראל, וכן בקרב בני זוג יהודים בקהילות ברחבי העולם. תופעה זו מלווה את החיים והמשפט לאורך דורות רבים, ונמצאו לה במהלך השנים פתרונות שונים בישראל ובקהילות שמחוץ לישראל. עם זאת, יש להניח כי בעיית העגינות בקהילות העולם קשה ומורכבת יותר, מאחר שלא נתונים בידי בתי הדין הדתיים בפזורה אותם אמצעים לכפיית גט הנתונים לבית דין רבני בישראל".

בעניין אחר תמכה כב' השופטת פרוקצ'יה בעמדת הרבנות האורתודוקסית בשאלת תחולתו של חוק השבות (שאלת "מיהו יהודי") על מתגיירים בחוץ לארץ שהיו לפני כן תושבי ישראל והתגיירו בגיור רפורמי (גיורים המכונים "גיורי קפיצה") וביטאה בדעת המיעוט את העמדה, לפיה אין להחיל את חוק השבות על מתגיירים אלו. 

מתוך בג"ץ "2597/99 טושביים נ' שר הפנים", פד"י 

נט (6)721: "תושב הארץ שהתגייר הוא יהודי לכל דבר. הוא קשר את גורלו עם העם היהודי ועם הלאום היהודי. העם היהודי מאמץ אותו על חיקו והוא מוחזק בעיניו כיהודי מראשיתו. עם זאת, אין הוא עולה על פי חוק השבות, ואין הוא בבחינת "בן השב לגבולו", ודיני השבות אינם חלים עליו. תושבותו ואזרחותו במדינה נקבעים על פי חוק הכניסה לישראל וחוק האזרחות. משרכש אזרחות על פי חוק האזרחות, מושווה מעמדו לכל דבר וענין למי שרכש אזרחות מכח שבות, ודין אחד להם לזכויות ולחובות כאזרחי המדינה". 

בעניין "חוק טל" הצטרפה השופטת פרוקצ'יה לדיעה, לפיה אין לבטל את תוקפו של החוק, 

ובבג"צ 6427/02 "התנועה למען איכות השלטון נגד הכנסת", פד"י ס"א(1) 614, קבעה, כי "התהליך הדמוקרטי מתבסס על הכרה כי לא תמיד ניתן להשיג את תכלית השוויון בין קבוצות אוכלוסיה שונות על דרך פתרון של נוסחאות מוחלטות. הוא טמון בהבנה עמוקה של המציאות החברתית על מורכבותה הגדולה, ובראייה כי השגת השוויון עשויה לחייב תהליך חברתי הדרגתי למציאת נקודות ההשקה בין חלקי האוכלוסיה השונים מתוך הכרה בעומק הפער שבתפיסות העולם, אורחות החיים, והבנת מהותה של המדינה ותפקידיה העשויים להבדיל קהילה משאר חלקי הציבור. הוא נעוץ בהגדרת היעד והתכלית הראויים, ובנקיטת האמצעים המתאימים להגשמתם. הוא עשוי לחייב את הגשמת התכלית צעד אחר צעד, בלא שבירת מערכות, בלא הריסת מירקם חברתי-אנושי עדין, ובלא הנפת גרזן העלול להסב נזק חברתי שאינו בר-תיקון. הוא עשוי לחייב תהליך של בנייה, נדבך אחר נדבך, לא בדרך של גינוי והוקעה, אלא בדרך של כבוד, והבנה לשונה, תוך חתירה מתמדת להתקרבות, ותוך מחוייבות לפעול להנמכתן של המחיצות המפרידות. 

ההליך הדמוקרטי מגלה הבנה למיגוון הצרכים של בני העדות השונות, ופועל למציאת המכנה המשותף והאיזון ביניהן, במגמה לאפשר חיי חברה הרמוניים. פעמים, התהליך החברתי הוא ארוך טווח, כרוך בדרך ייסורים, ואינו יכול להניב תוצאות ממשיות מיידיות.

אולם לדידי, לב תרומתה השיפוטית, המהותית והמעשית, של איילה פרוקצ'יה לחברה הישראלית במרחב העדין שבין הדת למדינה, הינו תפיסתה את חופש הדת, שאותו יש לאזן עם הפן היהודי בזהותה של מדינת ישראל, תפיסה שבאה לידי ביטוי בפסיקתה בנושא העסקת עובדים בשבת. תחילה בבית משפט השלום בירושלים, בבטלה חוק עזר עירוני שחוקקה עיריית ירושלים בחריגה מסמכותה לפי פקודת העיריות ושאסר על פתיחת בתי עסק בירושלים בשבת, 

ושנים אחר-כך בפרשת "דיזיין 22", בג"ץ 5026/04 "דיזיין 22 – שארק דלוקס רהיטים בע"מ נ' רוזנצוייג צביקה, ראש ענף היתרי עבודה בשבת – אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה", פד"י ס' (1) בעמ' 38:

"הצורך באיזון בין הפן הדתי לפן הסוציאלי של השבת עשוי להצדיק פעמים חריגה מהכלל האוסר עבודה בשבת כדי לאפשר לפרט לעצב את תוכנו של יום המנוחה שלו על פי טעמו, וכדי להעמיד לרשותו גם מסגרות ציבוריות מסוימות שתאפשרנה לו לממש זכות זו. מחוקק חוק שעות עבודה ומנוחה הכיר בכך בקובעו בסעיף 12(א) לחוק, כי נתון לשר העבודה שיקול דעת להתיר עבודה בשבת מקום שצרכים חיוניים של המדינה ושל הציבור מחייבים זאת. על פי לשונו של הסעיף, פשיטא שהחריג האמור יחול על צרכים חינויים הקשורים בהגנת המדינה, בביטחון הגוף והרכוש, בצורכי כלכלה ובתהליכי עבודה. 

אולם, ההוראה ממשיכה וקובעת באורח כללי, כי היתר עבודה עשוי להינתן גם לצורך "סיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו". סמכות רחבה זו שניתנה בידי השר להתיר עבודה בשבת כשמדובר בצרכים חיוניים לציבור או לחלק ממנו באה להוסיף על אותם צרכים חיוניים לחברה שעניינם הבטחת צורכי הקיום הפיזי של תושבי ישראל בתחום הביטחון, הכלכלה או תהליכי העבודה. 

היא נועדה להרחיב את סמכות מתן ההיתרים לא רק לסיפוק צרכים פיזיים חיוניים, אלא גם כדי להבטיח צרכים חיוניים של הציבור או חלקים ממנו בתחום חיי הרוח, התרבות והאמנות, תרבות הפנאי והבילוי של האדם. היא נועדה להבטיח את איכות החיים של הפרט בחברה חופשית שיש בה חופש דת וחופש מדת. היא נתכוונה לאפשר לאדם לממש באורח מידתי את הפן הסוציאלי של השבת על פי טעמו ועל פי מידותיו ולתת בכך ביטוי למנהגים, לסגנונות החיים ולשלל התרבויות בחברה הרב רבדית הישראלית".

להשלמת פאזל פסיקתי חלקי ומצומצם, ככל שיהיה, אי אפשר שלא להזכיר את הביטוי הליברלי של כב' השופטת פרוקצ'יה בזכות חופש הביטוי.

שני פסקי דין בולטים בעניין זה עוסקים שוב בלב ליבה של המחלוקת בחיינו כאן, במציאות הישראלית היומיומית, המורכבת הן משאלות אוניברסאליות כמו הזכות לנהל את מצעד הגאווה בעיר הבירה והן בשאלות לוקליות יותר כפרשת הסרט "ג'נין ג'נין:

"עריכת מצעד הגאווה אכן פוגעת ברגשות ציבוריים שונים בחברה הישראלית, ובקרב קבוצות תושבים בעיר ירושלים. אולם בנסיבות העניין שלפנינו, הפגיעה איננה עוברת את הרף הגבוה הנדרש כדי להצדיק בלימתו של חופש הביטוי האישי והקבוצתי. חוסנו הרוחני הפנימי של הציבור בישראל הוא רב עד מאוד, ובכוחן של קבוצות שונות בקרבו לשאת ולהשלים עם חופש ביטוי של קהילות שדרך חייהן ותפיסותיהן שונות. ביכולת להתמודד עם פגיעה ברגשות בלא לחסום את חופש הביטוי טמון גרעינה הקשה של הדמוקרטיה, ובה מקופלים מושגי היסוד של הסובלנות, שהם אבן היסוד וסימן ההיכר של משטר של חופש".

(בג"ץ 5277/07 "ברוך מרזל נ' מפקד משטרת מחוז ירושלים, אילן פרנקו", טרם פורסם, מיום 20.6.2007).

"שאלת האמת והשקר בביטוי האנושי – וביצירה האמנותית בכלל זה – איננה יכולה דרך כלל לשמש עילה להגבלת חופש הביטוי, בהיות חופש זה בבחינת זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. 

מזה זמן רב נשתרשה במחשבה החוקתית התפיסה, כי חופש הביטוי הינו זכות יסוד רחבת היקף, המשתרעת דרך כלל גם על ביטוי שקרי ומסולף. האמצעי להתמודד כנגד השקר והסילוף אינו בהכנעתו של השקר על דרך הטלת איסור על השמעתו, אלא בעשיית שימוש מקביל בחירות הביטוי הנתונה לכל אדם להציג את האמת. בזרימה חופשית ובלתי מבוקרת של מידע, דעות, רעיונות, והערכות, סופה של האמת לגבור על השקר והתמודדות זו היא מסמני ההיכר של חייב חופש במשטר דמוקרטי".

(בג"ץ 316/03 "בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות", פד"י נ"ח (1) 249, בעמ' 272).

65 שנים לאחר שנולדה בקיבוץ אשדות יעקב, כתבה בת הקיבוץ לשעבר את פסק הדין החשוב בנושא הפרטת הקיבוצים, המתייחס גם להסטוריה של התנועה הקיבוצית, ולמקומה בדברי ימיה של ארץ ישראל ומדינת ישראל: 

ע"א 1773/06 "אלף נ' קיבוץ איילת השחר", טרם פורסם, מיום 19.12.2010:

"ההליך השיפוטי שיזם המערער מעלה שאלות ליבה הנוגעות לתשתית הרעיונית של הקיבוץ בהוויה הישראלית, לדרכים לשינוייה, ולעוצמת זכותו של הפרט המתנגד לשינוי למנוע את התרחשותו. שאלות אלה אינן מצטמצמות לבחינה פורמאלית של הרוב הנדרש לקבלת החלטות מסוגים שונים בידי האסיפה הכללית של הקיבוץ. בחינתן מצריכה הסתכלות, ולו בקווים כלליים, על מהותה של תופעת האגודה השיתופית בכלל, והקיבוץ בפרט, בהוויה הישראלית. התחקות אחר תופעה זו מקרינה במישרין על המענה הראוי לשאלות המפתח בהליך זה".

השאלות החברתיות והמשפטיות, שמתעוררות כיום בכל הנוגע לחיי הקיבוצים והמושבים בישראל, צורות התיישבות שהיוו את חוד החנית של היישוב היהודי בחצי המאה הקודמת בימים של הקמת המדינה, בימים בהם אף נולדה השופטת פרוקצ'יה, אינן פשוטות, ויש בהן אף כדי למוטט לחלוטין את כל צורות ההתיישבות הותיקות האלה. נדמה לי, שהחלוצים לא חזו את כל השאלות הבין-דוריות והמשפטיות, שעלולות היו להתעורר בהקשרם של הקיבוץ או המושב, והאגודות השיתופיות האלה חוות היום תהייה מהותית ישירה, אמיתית ולא פשוטה, בדבר הצדקת קיומן, ובודאי בכל הנוגע לעקרונות התאגדות בסיסיים בהתהוותן בעבר.

השכל הישר, הישירות, הדעה החכמה המאוזנת, הישראליות הערכית במיטבה, באו לטעמי לידי ביטוי שיא בפרשת "מוזיאון הסובלנות" בירושלים, בה כתבה השופטת פרוקצ'יה את פסק הדין.

(בג"ץ 52/06 "חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' simon wiesenthal center museum corp", טרם פורסם, מיום 29.10.2008):

"מעבר לכל – ישראל היא ארץ בעלת היסטוריה עתיקה, שעל אדמתה זרועים, גלויים וסמויים, שרידים של ציביליזציה עתיקה, בת אלפי שנים. באותו חבל ארץ עצמו חיה ופועלת חברה מודרנית, הזכאית לפיתוח, קידמה ורווחה. חברה זו מתנהלת במשטר דמוקרטי-חוקתי המגן על ערכי יסוד חוקתיים, ובהם כבוד האדם החי והמת, ועל ערכים חברתיים חשובים, ובהם כיבוד ההיסטוריה והמורשת של העדות בישראל, וכיבוד אתרים בעלי ערך רגשי ומסורתי. תפקידו של המשפט הוא למצוא את האיזון הראוי בין הערכים השלובים הללו – קידום תנופת הפיתוח והבאת הקידמה לחברה, תוך כיבוד ערכי אנוש. לצורך השגת האיזון, מתחייב ויתור יחסי מסוים על שלמותו של כל אחד מהערכים המתנגשים, ובאמצעות איזון זה תושג הקידמה החברתית תוך כיבוד זכויות הפרט, וכיבוד המורשת וערכי העבר".

כב' השופטת איילה פרוקצ'יה, הרשי נא לי ראשית לאחל לך בשם עורכות הדין ועורכי הדין בישראל, יום הולדת שמח ועוד חגיגות שנתיות דומות רבות בעתיד. אין לי ספק שיש חיים טובים גם אחרי השיפוט, ובמציאות של ימינו, הס מלהזכיר, אולי אפילו חיים טובים יותר. 

תרומתך השיפוטית למערכת המשפט בישראל והפסיפס של שנות חייך, המלוות את המדינה מאז הקמתה, הינם בני ערך רב ויחודים. 

קהילת המשפט בישראל תצפה לתרומתך הסגולית המתמשכת בשנים הבאות, ואולי בכל זאת דוקא נכון יהיה יותר לתרום תרומות סגוליות מרובות יותר במישורים אחרים, אישיים ומשפחתיים. כך או אחרת, שאי צרור ברכות וקבלי נא חיבוק אוהב מעמיתייך למקצוע, 46,352 עורכות הדין ועורכי הדין בישראל (ועוד כאלפיים בחודש הבא), ואם יורשה לי, חיבוק אישי יחיד גם ממני.

13.4.11

נאום לכנס מחוז דרום בים המלח עו"ד יורי גיא-רון

חברים יקרים,

כבר כחצי שנה אני מכהן כראש לשכת עורכי הדין.

השתדלתי, בזמן המועט שעבר, להתחיל ולפרוש את משנתי באשר למעמדם הראוי של הלשכה ושל עורכי הדין – חברי הלשכה – בחברה.

כפי שכבר אמרתי בעבר, עמדתי היא כי אין זה ראוי שלשכת עורכי הדין תהא גוף מגיב בהליכי חקיקה מתהווים. ראוי לה, שתהא גוף יוזם ובעל השפעה בכל הליך חקיקה.

ואכן, הוקם צוות בנוגע לרפורמה בהליך הפלילי – וללשכה יש בו נציג (קנת מן), הוקם צוות בנוגע לאגרות בבתי המשפט לענייני משפחה – וללשכה יש בו נציג (יוסי מנדלסון), הוקם צוות לבחינת התייעלות ההליך המשפטי בראשות השופטת רות רונן – והלשכה עומדת להופיע בפניו ולהציג את עמדת עורכי הדין. שר המשפטים דרש הכנת הצעת החוק בעניין הגבלת משך חקירה בתוך שבוע (?) ובתוך יומיים עמדה מולו עמדה של הפורום הפלילי של הלשכה ועמדת לשכה (באמצעות הוועד המרכזי).

אלו הן רק דוגמאות ואנו ממשיכים להתעקש ולהיות שותפים בכל הליך חקיקתי מתהווה. בפורום המקצועיים של לשכת עורכי הדין מצויים כיום טובי המוחות המשפטיים, אנשים בעלי ניסיון ניכר במקצוע והכרה מצוינת של 'השטח'. אך ראוי כי אלו יהיו מעורבים בהליכי החקיקה המשפיעים על כולנו.

באשר למעמד עורכי הדין עצמם, חברי הלשכה, אין ספק כי מעמד זה נפגע מההצפה ההולכת ומתגברת של המקצוע שלנו בשנים האחרונות.

משך שנים סברתי, שיש ליתן לכוחות השוק לנווט גם את המקצוע שלנו. הנסיבות שהתרחשו בסביבותיה של עריכת הדין בישראל גורמות לי במידה מסוימת להכות על חטא. זאת, לא בהכרח בשל תפיסה לא נכונה של הדברים בעבר, אלא בשל אי-נקיטה בדרך של מאבק משמעותי ומרוכז יותר בהגנה על המקצוע של כולנו. בסופו של דבר, מדובר במאבק על יוקרתו, איכותו, ומעמדו של עולם המשפט, ולא בעיקר על פרנסה. 

אל לנו כבני אדם, כאזרחים ישראלים, למנוע השכלה אקדמאית מכל החפץ בה. נהפוך הוא, עלינו לעודדה. המבנה הפנימי וחוסנה של כל חברה קשורים קשר אמיץ באיכות הפרטים המרכיבים אותה, ולענייננו לא מעט ברמת השכלתה. השכלה גבוהה הינה מקור לגאווה, לא מקור לצרות עין או לחשש מפני תחרות. חברה חזקה, כזו שכולנו מעוניינים להיות חלק ממנה, תלויה בעצם קיומה גם בהשכלתה הגבוהה. 

אולם, לא הרי רכישת השכלה גבוהה כהרי קבלת רישיון והסמכה לעסוק במקצוע חשוב ורגיש כעריכת דין. במצב שהתפתח בישראל, יש אף כדי להצדיק בתוך מכלול ההתייחסות הכללי חשיבה שונה ומיוחדת בהקשרו של המקצוע שלנו, ככל שהדברים מתייחסים לעורכי הדין בישראל.

לשכת עורכי הדין בישראל, שהינה האירגון המאגד על פי חוק את כל העוסקים במקצוע בארץ, היוותה כל השנים אירגון מקצועי פתוח, אולי יותר מכל ארגון אחר, לקבלת חברים חדשים לשירותיו. עובדה זו ניכרת היטב במספר עורכי הדין הפועלים כיום בישראל. בתוך כשלוש שנים תמנה הלשכה כ- 50,000 חברים. מדובר בשיא עולמי ללא תקדים וללא תחרות בעולם. עורך דין אחד מתוך פחות מ- 200 איש באוכלוסיית המדינה. התוצאה הזו הינה שערורייתית למקצוע.

יש לנו אחריות לשירות המשפטי, הניתן לציבור בישראל. יש לנו אחריות לאיכות המקצוע. חשוב לחברה הישראלית, שתהא למקצוע הזה איכות. לא בכדי אנו ארגון מקצועי סטטוטורי. בעריכת דין יש גם שליחות חברתית ואחריות ציבורית ממדרגה ראשונה. הצמתים בחייהם של האזרחים, בהם מטפלים חברינו וחברותינו, הינם מהחשובים בחייהם. חלקם מפקיד בידינו את כל הונם או את מצבם ומעמדם המשפחתי או את ההגנה על זכויות וחירויות בסיסיות בחייהם. הדרישות לרכישת המקצוע חייבות להיות מורכבות, רציניות ותואמות תפקיד חשוב זה.    

חשוב גם להדגיש, שכל מגמה לשינוי הקיים תלויה באישור של משרד המשפטים ושר המשפטים. אין כמעט דבר בנושא זה, שיש ביכולתה של הלשכה לקדם מעשית באופן מלא בעצמה. חבל שכך, אבל זה המצב בדין. על השר מופעלים, מן הסתם, לחצים נגדיים, מצידם של המקטרגים למיניהם, ובעיקר של הסטודנטים. כך או אחרת בכוונתי להמשיך ולעשות הכל כדי להקשות את הכניסה למקצוע ולדרוש איכויות גבוהות, ככל האפשר, מן העוסקים בו ומן המתכוונים לעסוק בו, באופן ההולם את חשיבותו ומשמעותו של השירות המשפטי. אין לנו ברירה אחרת.

במקביל לניסיון לווסת את הכניסה למקצוע, הלשכה נלחמת באלו המנסים לפגוע במקצוע מבחוץ ולהסיג את גבולותיו. הלשכה פועלת באפיקים משפטיים כנגד כל אותם אלה המנסים לבצע פעולות שיוחדו על פי חוק לעורכי דין, על אף שאינם חברים בארגון. בתקופתי, אני מתכוון לדאוג לכך שמאבק זה רק ילך ויחריף, ילך ויעצים.

אולם, הפחתת העומס על המקצוע ושמירה עליו מבחוץ אינם מספיקים. חובתה האינהרנטית של הלשכה, מתוקף מעמדה, הינה גם, ואולי בעיקר, לשמור על המקצוע מבפנים – לשמור על רמתם המקצועית של עורכי הדין. אל לנו להתהדר בנוצות של מקצוע ייחודי ורם מעלה, אם אין בכוונתנו להשקיע מאמצים ומשאבים על מנת לדאוג שנהיה זכאים לנוצות אלו

לכן, בימים אלה, הולך ומתבסס מכון ההשתלמות של הלשכה כגוף החולש על כל ההשתלמויות המקצועיות של לשכת עורכי הדין בישראל. כך, תובטח לכם, עורכי הדין, רמה מקצועית ואקדמית גבוהה בכנסים ובהשתלמויות שמעניקה הלשכה. הליך נוסף שאני שואף לכונן בהקשר זה, הינו השתלמות חובה לעורכי הדין. הוועד המרכזי של הלשכה בחר צוות בראשות פרופ' יעקב נאמן לבחינת הנושא לעומקו.

כפי שנטען כלפיי, אני אכן רגיש במיוחד לפרויקט שכר המצווה של הלשכה ולהיותו של המוסד הזה קשוב לא רק לחבריו, אלא גם לחברה שמסביב. זהו עוד פן של איכותם ורמתם של העוסקים במקצוע. אין משפט ואין צדק ללא "ואהבת לרעך כמוך". ל"רעך" אין תמיד תואר במשפטים ורשיון לעסוק בעריכת דין. דאגה לו אינה סותרת את הצרכים והאינטרסים של עורכי הדין.  נהפוך הוא. מעבר לכך שגילינו, שתכנית הפרו – בונו מהווה גם צינור פרנסה (הפניית אלפים רבים של תיקים לטיפול הסיוע המשפטי ולהגדלת שכר הטירחה של עורכי הדין העובדים עימו באורח משמעותי ביותר), הרי שהאכפתיות החברתית הינה מנשמת אפו של אירגון ציבורי, ובוודאי של אירגון חשוב כמו זה שלנו. היוקרה, האיכות, המעמד, כבוד המקצוע, כל אלה הנם מונחי סרק ללא נשמה, רגש, אכפתיות ודאגה לזולת.

ולסיום, וכיוון שאנו נמצאים בכנס של מחוז דרום של לשכת עורכי הדין, אני מבקש לומר מספר מילים על המחוז והעומד בראשו. 

כשנבחרתי התחייבתי, שהלשכה תגיע לכל המחוזות, ועד לחבר הרחוק ביותר. זו חובתה. לא עולה על דעתנו, שחבר המשלם אותם מסי חבר, יסבול בשל ריחוק גיאוגרפי מפחות סיוע ושירותים. 

אנו פועלים להגשמת המטרה הזו, הן בנושא ההשתלמויות, הן בנושא הצרכנות, והן בנושאי כספים ותקציבים לשיפור והגדלת סל הפעילויות במחוזות. אנו זוכים לעידוד ודחיפה בנושא מרובם המוחלט של ראשי המחוזות, ובין הבולטים ביניהם הוא ראש המחוז שלכם, עו"ד דני אליגון.

תנאי הכרחי לכך הוא שיתוף הפעולה מצידכם. השתתפו בפעילות. גלו היענות ליוזמות. תחושת השייכות והרלוונטיות תמצא את ביטוייה המירבי בדרך זו.

אני מודה לראש מחוז הדרום ולצוות הלשכה בדרום על ארגון הכנס ומאחל לכם כנס מהנה ופורה.

יצירת אתר אינטרנט בעזרת WordPress.com
להתחיל